יום חמישי, 28 בפברואר 2013

החרדים - השותפים הטבעיים החדשים של השמאל?

הכנסת מאפשרת לכל חבר כנסת חדש לשאת נאום בכורה, בו הוא רשאי לפרוס את השקפת עולמו. זהו דבר מבורך, אשר נותן לנו הזדמנות להבין את עולמו הפנימי ואת מניעיו של חבר הכנסת.

כזה היה נאומה של מרב מיכאלי. הוא הציג בצורה מאוד ברורה את דעותיה על מגוון נושאים, וביניהם נושא השוויון בנטל, אשר נמצא בלב לבו של המשא ומתן הקואליציוני. מיכאלי הפתיעה אותי, ולרעה, כשבחרה להציג את השוויון בנטל כבעיה מעמדית שנוגעת בעיקר למעמד העליון במדינת ישראל ושאינה נוגעת למעמדות הנמוכים. מיכאלי מתנגדת בחריפות לדרישה לשאת בנטל שמופנית למיעוט על ידי העשירים והמצליחים.

כנראה שמיכאלי לא מכירה את עמדותיו של ציבור יוצאי חבר העמים אשר מונה יותר ממיליון איש במדינת ישראל. הם, אשר באים ממצבים סוציו-אקונומיים שונים, מאוחדים בדרישה שלא יהיה במדינת ישראל גברים שלא עובדים ולא משרתים בצבא, אשר מקבלים קצבאות שמגיעות מכספי המסים שלהם. ציבור העולים התרגל לכך שמספר הילדים במשפחה תלוי בכושר ההשתכרות של המשפחה. כל פעם שמתרצים את העלאות המסים ואת העלאת גיל הפנסיה לגברים ובמיוחד לנשים - האצבעות המאשימות מופנות לכיוון אחד.

וזה עוד לפני שדיברנו על הדיור המוזל ועל הערים השלמות שנבנו עבורם. נתון זה צורם במיוחד לאוזני משפחת העולים הממוצעת, שנאבקת כדי לרכוש לעצמה דירה צנועה בפריפריה. אז על איזה מעמד גבוה מדברת מיכאלי לעזאזל?!

בכנסות הקודמות נטבע הכינוי "שותפים טבעיים" על ידי בנימין נתניהו, כאשר בחר להעדיף את החרדים על פני מפלגת קדימה. כך עשה גם ברק, כשעמד בראשות העבודה. עכשיו כשבנט ולפיד מנסים להציל אותנו מעוד קואליציה שתביא אותנו לאבדון - החלו אנשים מסוימים ממחנה השמאל לזמר את אותה מנגינה מוכרת וצורמת.

אני מציעה למנהיגי השמאל לא ליפול בפח בו נפלו נתניהו וברק בקדנציה הקודמת. אתם ואנחנו נשלם על זה ביוקר.

יום שישי, 22 בפברואר 2013

מחשבות על כניסתה של לבני לקואליציה

מחנה המרכז-שמאל מזיל בימים האחרונים דמעות על לכתה בטרם עת של ציפי לבני לקואליציה. אנשים טובים לא מצליחים להבין כיצד היא קנתה את ההבטחות שניתנו לה. הרי אין שום פרספקטיבה להסדר מדיני בעת הנוכחית, על רקע האביב הערבי שהפך לחורף האסלאמי, מלחמת אחים בסוריה והתקוממויות עממיות נגד שלטונות חדשים וישנים כאחד.

אני בכלל חושבת שציפי לא הייתה צריכה להיות בכנסת ה- 19 ולקבל את דין הבוחר בפריימריז שהתקיימו לראשות קדימה, שם להזכירכם הפסידה בהפרש של כמעט עשרת אלפים קולות. לצערי לקח לנו זמן בקדימה להבין שמי שלא מסוגל להיות מספר 2, לא ראוי להיות מספר 1. וזה נוגע גם ללבני וגם למופז. אבל הואיל והיא החליטה לחזור לפוליטיקה ואף נכנסה לקואליציה, ראוי להזכיר שהיא קיבלה גם את תיק המשפטים. ושם יש הרבה עבודה והרבה מאבקים אמיתיים. השר הנוכחי יעקב נאמן השאיר משימות רבות שצריך לסיים ולהפוך לחוקים מן המניין. בראש ובראשונה מדובר בחקיקה בתחומים של זכויות העציר, האסיר וחזקת החפות. נאמן קידם את הדמוקרטיזציה בבתי המשפט. צריך להמשיך במגמה זו. כמו כן, הגיע הזמן לשאול מדוע מתקיימת הפרה שיטתית של זכויות הפרט והמשפחה בבתי הדין לנוער ולמשפחה. כדאי ללמוד מהלקחים שהופקו במדינות אחרות, בהן מתנהלת מלחמה של ממש נגד מערכת שיפוט הנוער.

לא כדאי לשפוט את לבני לפי הישגיה בתיק המדיני. היא נכנסה מראש לתפקיד שאין בו כל סמכות או השפעה. מעין מס שפתיים. כדאי וראוי לשפוט אותה לפי הישגי משרד המשפטים, ולפי החלטות ועדות השרים לענייני החקיקה ששר המשפטים עומד בראש.

יום שלישי, 12 בפברואר 2013

הטעויות של אבינרי

קראתי אתמול בעיתון "הארץ" את מאמרו של פרופ' שלמה אבינרי "הטעויות של יחימוביץ". בניגוד לפעמים רבות בעבר, בהן הסכמתי עם אבינרי, הפעם יש לי לא מעט הסתייגויות:

ראשית, נושא השווויון בנטל: אבינרי סבור שזה לא נושא מרכזי שצריך להיות על ראש סדר היום של המשא ומתן להרכבת הקואליציה. הוא סבור שצדק חברתי ומשא ומתן עם הפלסטינים לא פחות חשובים, אם לא יותר. צר לי, אך שום צדק חברתי לא יושג כאן לפני שתיפתר בעיית השוויון בנטל. שוויון בנטל אומר שירות בצבא, אורח חיים יצרני, לימודי ליב"ה ונושאים נוספים שכיום מכבידים על כיסו של האזרח משלם המסים. ומה באשר למשא ומתן? ובכן היום כבר יש קונצנזוס לגבי רעיון שתי המדינות לשני עמים ושמירה על גושי ההתיישבות - גם מימין וגם משמאל. הכדור במגרש של הפלסטינים כעת.

שנית, הקשר בין לפיד ובנט: אבינרי מתאר קשר זה כ"הזוי" ולא רצוי. ואילו אני לא רואה שום צמד אחר בפוליטיקה שיכול להביא לפתרון של בעיית השוויון בנטל. כנראה שלשמאל מפריעה הברית הלא צפויה לכאורה בין מפלגת ימין לבין מפלגת מרכז-ימין (ומי שחושב שלפיד מרכז-שמאל, מוזמן לשאול לדעתן של ה"זועביז"). אם כבר, רצוי לשאול מדוע לא שומעים את השמאל מדבר על השוויון בנטל? הסיבה לכך נעוצה בעובדה שהעבודה ומרצ מנסות תמיד למצוא חן בעיני המפלגות החרדיות והערביות, ולכן הן ממלאות את פיהן מים כל אימת שהן נדרשות לנושא הזה.

ואחרון אך לא חביב במיוחד, תקציב 2013-2014: מתוכנן קיצוץ של 30 מיליארד שקלים בתקציבים הקרובים. מניסיוני בכנסת, הרבה פחות קשה להגן על השכבות החלשות מפני חרב הקיצוצים מתוך האופוזיציה, על ידי כריתת בריתות עם ראשי ועדות וחברי כנסת חברתיים בקואליציה. כשיושבים בקואליציה הידיים כבולות על ידי משמעת קואליציונית. אז במקום לייעץ ליחימוביץ להיכנס לקואליציה, עדיף להציע לה להתחיל בתהליך איחוד עם מפלגות כמו מרצ למשל, בדיוק כפי שהליכוד התאחד עם ישראל ביתנו והבית היהודי עם האיחוד הלאומי.

קישור למאמר המקורי: http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1926394

יום ראשון, 27 בינואר 2013

בחירות 2013 - תובנות ומסקנות - חלק שלישי ואחרון

התקשורת מנסה לצייר את הקונפליקט בין ראש הממשלה לנפתלי בנט כסכסוך אישי, עסיסי וצהוב. וכרגיל הכל קשור לשרה נתניהו. נראה לי שלא כך הדבר. זה מזכיר לי מאוד את התירוצים לכך שציפי לבני לא חברה ב- 2009 לקואליציית נתניהו. בזמנו, במסווה של "קונפליקט אישי" קיבלנו ממשלה מאוד נוחה עבור ביבי - ממשלת סטטוס-קוו בכל הנושאים החשובים. זה התפוצץ לכולנו בפרצוף בבחירות האחרונות, כשהליכוד-ביתנו, אשר מנהיגו היה המועמד היחיד הרציני לראשות הממשלה ולמרות האיחוד עם ישראל ביתנו, איבד רבע מכוחו.

נדמה שהסיפור הזה חוזר על עצמו פעם נוספת. מישהו מעוניין למכור לנו קונפליקט חדש שאני מתקשה להאמין בו. כנראה שביבי עדיין מעדיף יציבות על פני ביצוע רפורמות אמיתיות ומרחיקות לכת בחברה הישראלית. או שראש הממשלה מתכנן מהלך מדיני כלשהו ולכן הוא מעדיף את הבית היהודי בחוץ. רק הזמן יגיד. אני באופן אישי חושבת שבנט שותף חשוב בהעברת התקציב ובהעברת רפורמות עמוקות בחברה הישראלית בנושאי השוויון בנטל, לימודי ליבה ועוד.

בגוש הימין התרחשו תהליכי איחוד מרשימים - הליכוד וישראל ביתנו התאחדו והבית היהודי התאחדו עם חלק מהאיחוד הלאומי. כעת נשאר לראות אם האיחודים הללו הם תופעה זמנית או שתופעה זו תימשך. אני סבורה שתהליך שכזה צריך להתרחש גם בצד השמאלי של המפה. אני למשל לא מבינה מדוע מרצ והעבודה מתעקשות לפעול בנפרד, כשיש ביניהן כל כך הרבה במשותף. אם מפלגות השמאל לא ישכילו להתאחד - לא תוכל להיות אופוזיציה לוחמת. הקדנציה הקודמת הוכיחה זאת היטב, כשמרצ והעבודה התעסקו יותר בלתקוף את קדימה מבלתקוף את הקואליציה. ומה יצא מזה? אופוזיציה מסורסת שלא הצליחה להפיל אף לא חוק אחד של הקואליציה. 

יום שישי, 25 בינואר 2013

בחירות 2013 - תובנות ומסקנות - חלק שני.

והפעם: מהן הסיבות האמיתיות להחלשות הליכוד-ביתנו? לאן נעלמו 250,000 קולות וגם: מדוע הציבור הישראלי לא מסתפק בשתי מפלגות בלבד?

נתחיל עם הסוף - ההחלטה לאחד את הליכוד עם ישראל ביתנו הייתה החלטה נכונה ביותר. אלמלא האיחוד, סביר להניח שהליכוד היה מצטמק ל- 20 מנדטים ונאלץ לעמוד ראש בראש מול שאר המפלגות. אחת הסיבות ששמעתי לירידה במנדטים הינה חוסר היכולת של המזרחים להצביע למפלגה של רוסים ולהפך. לדעתי, אם זה נכון אז רק באופן חלקי מאוד. לראייה, כ- 50% מיוצאי חבר העמים הצביעו בעד הליכוד ביתנו. אז לפחות לצד הרוסי זה לא כל כך השפיע. בלי שום קשר, אני לא חושבת שיש מקום לחשיבה גזענית שכזו בשנת 2013.

נראה שבקדנציה הנוכחית הליכוד עסק יותר מדי בשאלת המאחזים וההתנחלויות על שטח פרטי, ובכך לדעתי הוא נכנס לנישה שמתאימה יותר למפלגת הבית היהודי. הליכוד עסק בנושאים בעלי חשיבות לאומית וליברלית מעט מדי, מאוחר מדי וללא הצלחה ראויה לציון. כך היה עם השוויון בנטל, שילוב החרדים בשוק העבודה, שינוי שיטת הממשל וכמובן הורדת מחירי הדיור והמחייה. על ידי סילוק הדמויות הליברליות מרשימת הליכוד, הוא תרם ארבעה מנדטים ישירות ליאיר לפיד. ואילו של המנדטים של המאחזים הלכו למקומם הטבעי בבית היהודי - ולא לדנון וחוטובלי.

סממן נוסף לחולשת הרשימה של הליכוד, הוא העדר כמעט מוחלט של ייצוג נשי במקומות הגבוהים. פעם היו הרבה יותר נשים בחמישייה ובעשירייה הפותחת. אפילו בבית היהודי יש ייצוג יחסי הרבה יותר טוב.

250,000 קולות כשרים הלכו למפלגות שלא עברו את אחוז החסימה. אוהבים להתייחס לנתון הזה כ"פספוס" של 8-9 מנדטים במערכת הבחירות. אני רואה זאת בצורה אחרת. המפלגות הללו פעמים רבות מספקות לבוחר משהו ייחודי שמפלגות אחרות לא מספקות. נקח לדוגמא את מפלגת "עוצמה לישראל", שתרמה באופן מובהק לעצירת תופעת המסתננים. זו גם אחת המפלגות היחידות שמעניקות דגש רב לנושא של עלייה וקליטה. גם עם שלם, מפלגות של הרב אמסלם, חרטה על דגלה תורה ועבודה כנושא עיקרי. בניגוד ליש עתיד, היא הייתה אטרקטיבית גם למצביעי ש"ס שרוצים שינוי אך לא רוצים פילוג בעם. בשורה התחתונה, המפלגות הללו מייצגות אג'נדה שקורצת לכמות לא מבוטלת של אנשים והן סוללות את הדרך לחקיקה ולהחלטות שיתקבלו על ידי גורמים אחרים במערכת הפוליטית. אז אל תתייחסו אליהן כ"בזבוז קולות".

תובנה אחרונה לפני השבת: גוש המרכז חי ובועט! מהאפר של קדימה נולד מחדש עוף החול ושמו בישראל "יש עתיד". מפלגות המרכז נותנות מענה למעמד הבינוני במדינת ישראל. כדאי להפסיק לחשוב שהמרכז ייעלם מהמפה הפוליטית - לכל היותר הוא יבוא לידי ביטוי תחת שם אחר. אחד מתהליכי ההתבגרות שהמערכת הפוליטית שלנו צריכה לעבור זה להפנים את קיומו של המרכז ולעבוד עמו בשיתוף פעולה. הקדנציה האחרונה הוכיחה לנו מה קורה כשלא משתפים את המרכז בשלטון - מקבלים דשדוש וסחטנות סקטוריאלית במקום.

אני מאחלת שבת שלום וט"ו בשבט שמח!


יום חמישי, 24 בינואר 2013

סיכום קמפיין הבחירות

הבחירות מאחורינו, וזה הזמן למספר תובנות מעניינות:

1. הניסיון הקיקיוני ליצור גוש חוסם מרכז-שמאל מיד אחרי הבחירות מעיד על הצורך לחוקק חוק שמטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על המפלגה הגדולה ביותר, ואם היא לא מצליחה בכך - ללכת לבחירות חדשות מיד. מהלך זה ימנע גושים חוסמים כמו הגוש החוסם של ביבי וחרדים שמנע מלבני להקים ממשלה בבחירות הקודמות. רצון הבוחר צריך להיות מעל הקומבינות הפוליטיות, ולא חשוב באיזה צד מדובר!

2. בבחירות הללו יש שני מנצחים מובהקים: הראשון הוא כמובן יאיר לפיד שהגיע להישג סנסציוני וכמובן נפתלי בנט ששילש את כוחה של מפלגתו.

3. משום מה כולם מפרגנים רק לזהבה גלאון, שאכן הצליחה להרים את מרצ מהקרשים והכפילה את מספר המנדטים שלה מ- 3 ל- 6 מנדטים. הכל טוב ויפה, אבל מדוע שלי יחימוביץ מקבלת יחס כל כך ביקורתי ונוקב? היא גם הכפילה את כוחה של מפלגתה אחרי שברק עזב בקדנציה הקודמת. על שום מה כל הסכינאות הזו? אולי כדאי שמפלגת העבודה ילמדו מהליכוד דבר או שניים בכל הנוגע לכיבוד המנהיג אפילו בזמנים לא פשוטים.

4. אני מתבוננת בצער ועצב רב על הצטמצמותם של 28 המנדטים של קדימה לשתי מפלגות קיקיוניות. לאור חוסר האמון המוחלט שהביע הציבור בשרידי מפלגת קדימה, אולי כדאי לחשוב על חוק שימנע ממפסידים בפריימריז להקים מפלגות חדשות באותה הקדנציה ולשם שינוי שיכבדו את חוקי המשחק הדמוקרטי.

היה מעניין, מקווה מאוד שתקום ממשלה יציבה וטובה למדינת ישראל.

יום שבת, 19 בינואר 2013

המדריך למתלבט - למי כדאי להצביע בבחירות 2013?


הרבה אנשים פונים אליי ושואלים אותי בעד מי להצביע בבחירות הקרובות, משום שהם נהגו להצביע עבורי וכעת איני מתמודדת לכנסת הבאה. אין לי פתרון קסם שיתאים לכל אחד ואחת, אך ריכזתי מספר מפלגות מומלצות, בהתאם לאג'נדה של השואל. מקווה שזה יסייע ולו במעט למתלבטים.

במידה ואתה מחשיב את עצמך כחלק מהמחנה הלאומי, אמליץ על מפלגת ליכוד ביתנו. ביבי כנראה יהיה שוב ראש ממשלה, ולכן חייבים לחזק את מפלגת השלטון כדי למנוע סחטנות של הפרטנרים בקואליציה. היום בנט הוא טרנד לוהט ואופנתי במחנה הלאומי, אך עליו עוד מוטלת חובת ההוכחה שהוא יהפוך את מפד"ל ממפלגה סקטוריאלית של ישיבות הסדר ומאחזים למפלגה כלל ישראלית. נראה בבחירות לכנסת ה- 20 אם אכן נוצר שינוי. כמו כן, עבור הבוחר יוצא חבר העמים קיים יתרון עצום במפלגת הליכוד ביתנו - חלק נכבד מהמתמודדים ברשימה הינם דוברי רוסית ופרלמנטרים מצוינים.

עבור מי שלא מוכן לראות את ביבי וליברמן בהנהגת המדינה ומייחס חשיבות לנושאים כלכליים חברתיים - תצביעו למפלגת העבודה בראשות שלי יחימוביץ. יש לה תוכנית מפורטת ומקיפה להגנה על המעמד הבינוני-נמוך, דבר נחוץ והכרחי לאור הקיצוצים העתידיים בתקציב המדינה. מהכרות אישית, שלי הנה פרלמנטרית מצוינת שנהניתי מאוד לשתף עמה פעולה בקידום חקיקה חברתית.



ואם אתם לא בימין ולא בשמאל, בבחירות האלה כדאי לשקול הצבעה ליש עתיד בראשות יאיר לפיד. החמישייה הראשונה שלו מצוינת. המצע שלו עוסק בהגנה על מעמד הביניים, והוא בין היחידים שחושב שהעסקים הקטנים והבינוניים הם הקטר של הצמיחה הכלכלית במשק. הוא יכול להפתיע.

"ולמה לא קדימה או התנועה? הרי היית חברת כנסת בקדימה", זו שאלה שאני מניחה שתישאל. ובכן, לצערי הרב, קדימה התפרקה באופן שערורייתי. הח"כים החזקים הלכו הביתה ושתי המפלגות שנוצרו כתוצאה מהפילוג אינן ממשיכותיו האידאולוגיות של החזון של אריאל שרון. לכן איני מסוגלת להצביע להן.

לא משנה מה תחליטו - תלכו להצביע. מעבר לכל הסיסמאות שכבר נטחנו עד דק, חשוב לזכור שככל שיותר אנשים יצביעו - כך כמות הקולות הדרושה למנדט תגדל, ובאופן הזה המפלגות הקטנות לא יכנסו לכנסת. עם כל הכבוד להן, אנחנו לא צריכים כל כך הרבה מפלגות. קואליצייה יציבה נטולת פרטנרים סחטניים היא צו השעה!