לאחר חודשיים של ציפייה סוף סוף זכינו לראות ולקרוא את המסקנות המיוחלות של ועדת טרכטנברג. במסגרת הכנותיי לישיבת ועדת הכספים שתתקיים מחר (4/10) בכנסת קראתי בעניין רב את הדוח שנכתב על ידי הועדה ויש לי כמה וכמה דברים לומר בנושא.
ראשית כל, כנהוג בישראל, גישת חצי הכוס המלאה/ריקה תופסת גם במקרה הזה. יש כאלה, כמו יו"ר ועדת הכספים משה גפני, שאומרים שחברי הכנסת לא היו זקוקים לועדה כזו ושהם היו יכולים לכתוב תוך עשר דקות ועל רגל אחת את אותן המסקנות. אכן, אפשר לומר שלכל חבר כנסת שמכהן יותר מקדנציה יש לא מעט חוקים שהוא העלה בניסיון לפתור בעיות שהוזכרו בדוח. עם זאת, העוצמה של מחאת האוהלים היא כזו שמביאה לכך שאפילו הממשלה הזו - הכי פחות חברתית והכי פחות רפורמיסטית - מוכנה להקשיב לכל הבעיות שהועלו ולכל הפתרונות שהעלו המומחים, אותם מינתה בעצמה. לכן, לא יהיה זה נכון להמעיט בערכה וחשיבותה של הועדה, משום שהיא הייתה בין הגורמים הראשונים ששמו לב לניכור העמוק ששורר בין הציבור ומוסדות המדינה, אחת הראשונות ששמעה את הזעקה של הציבור הנורמטיבי שמשרת בצבא ומשלם מיסים במדינת ישראל. יותר לא נשמע את המנטרות השחוקות שאומרות שהשגשוג למעלה מחלחל אט-אט לשכבות הנמוכות יותר. כאשר צמיחה כלכלית ודירוגי אשראי גבוהים לא מתלווים בעלייה ברמת החיים - סימן שאנו בבעיה עמוקה.
אינני יכולה שלא להתפלא ולתמוה נוכח מבנה הדוח, אשר 90% ממנו מהווים הקדמה, רעיונות כלליים ופילוסופיים ולא תוכן מהותי (אותו ניתן למצוא ב- 10% הנותרים). על אף הפירוט התיאורטי הרב שקיים בדוח, אינני מצליחה למצוא בו דברים חשובים ביותר כמו למשל תשובה לשאלה מדוע הישראלים יצאו לרחוב? כמו כן, רעיונות רבים שמובעים בדוח אינם מלווים ומבוססים על דוגמאות אמיתיות והיסטוריות. למשל, בחלק שבו מוזכרות ההפרטה ומיקור החוץ שנעשו בצורה בלתי אחראית (בלי ביקורת, בלי ליווי של הממשלה, בלי סטנדרטים ברורים) הייתי מצפה שיתנו דוגמאות ספציפיות - כמו למשל, תוכנית ויסקונסין, הפרטת שירותי האחיות בבתי הספר ועוד.
דבר נוסף שמפריע לי מאוד הוא שהסגנון של הדוח מאוד מעורפל ולוקה במנת יתר של פוליטיקלי-קורקטיות עד כדי לוליינות מילולית, וכל זה רק כדי ללכת בין הטיפות ולהיזהר מלפגוע ברגשותיהם של ציבורים מסוימים (אשר מיוצגים נאמנה בקואליציה ומשפיעים מאוד על חלוקת העוגה התקציבית). לדוגמא, בעודי קוראת את הפסקה על חשיבות החינוך בגיל הרך והיתרונות של גני הילדים על פני החינוך הביתי, לא יכולתי שלא להיות משועשעת - נראה שמחברי הדוח איחרו בחמישים שנה, אפילו בהשוואה לשלטון הסובייטי שפתר את הבעיה הזו כבר לפני חמישים שנה.
על אף כל הביקורת שיש לי על סגנון הכתיבה של הדוח, יש בתוכן שלו דברים נכונים ומדויקים שאני מאוד תומכת בהם, כמו למשל: המסקנות על הדיור, על יוקר המחייה, על השירותים החברתיים (במיוחד בתחום הגיל הרך ובתחום המסים). ההסתייגות הראשונה שלי לגבי הדוח היא שביטול מיידי של המכס על כל המוצרים עלול לגרום לקשיים בקרב היצרנים המקומיים. צריך לתת להם זמן להסתגל לשינויים, לדעתי לא פחות מארבע-חמש שנים.
בנוסף להסתייגות זו, יש לציין שיש בדוח "מוקשים" די גדולים שיכולים להתפוצץ ולקבור את מסקנות הדוח, כמו למשל העובדה שרוב המימון עבור מסקנות הדוח אמור להגיע מקיצוץ בתקציב הביטחון. לטעמי זה Wishful Thinking, אשר בתנאים הנוכחיים לא יביא לשום דבר. האזור נמצא בסכנה קיומית והאיומים רק גברו השנה. לדעתי אפשר לחתוך בלא מעט שומן בתקציב הביטחון, אך שומן זה יסתכם לכל היותר בעשרות או במאות בודדות של מיליונים - ממש לא המיליארדים הנדרשים. יש לקצץ במקומות אחרים. קודם כל חייבים להפסיק את הגידול בהוצאות על מימון הישיבות. צריך להקים ועדה משותפת יחד עם הממסד הדתי על מנת לקצר את שנות הלימוד באותן ישיבות ולקצץ בכמות התלמידים. רק לאחר שיתבצע קיצוץ כזה, אפשר יהיה בכלל לדבר על האפשרות לשלב חרדים במעגל התעסוקה. לצערי זה די ברור שמהלכים כאלו לא יוכלו להתבצע על ידי ראש הממשלה, אשר הפך לו למנהג את קניית השלטון בכסף שניתן למפלגות החרדיות.
טרכטנברג מביע פליאה בדוח שלו על כך שבמדינה אין תכנון לטווח הבינוני והארוך. מפליא אותי שהוא לא מביע פליאה על כך שבשנות ה- 90 דווקא היה קיים משרד בשם "משרד הכלכלה" אשר נסגר בממשלת רבין, משום שלא מצאו ייעוד לאותו משרד. בשש עשרה השנים שחלפו מאז הלכו וגדלו הפערים בין העשירים לעניים, נפגעו האיזונים והפרופורציות בענפים השונים של הכלכלה הלאומית הישראלית, יוקר המחייה עלה וכל זה מעיד על כך שמשרד האוצר, בנק ישראל, משרד התמ"ת ומשרד הרווחה לא הצליחו להתמודד עם האתגרים שמשרד כלכלה, לו היה ממשיך להתקיים, היה עשוי להתמודד עמם.
אלו הרשמים הראשוניים שלי, ואני מתכננת לחזור ולומר את מה שכתבתי כאן בישיבת ועדת הכספים שתתקיים מחר. אני מתכננת להציב שאלות לטרכטנברג עצמו, אותו אני מאוד מכבדת, ואני מאמינה שיהיו לי תובנות נוספות אחרי שאשמע את דבריו של טרכטנברג ושל שאר המשתתפים בישיבה.
ראשית כל, כנהוג בישראל, גישת חצי הכוס המלאה/ריקה תופסת גם במקרה הזה. יש כאלה, כמו יו"ר ועדת הכספים משה גפני, שאומרים שחברי הכנסת לא היו זקוקים לועדה כזו ושהם היו יכולים לכתוב תוך עשר דקות ועל רגל אחת את אותן המסקנות. אכן, אפשר לומר שלכל חבר כנסת שמכהן יותר מקדנציה יש לא מעט חוקים שהוא העלה בניסיון לפתור בעיות שהוזכרו בדוח. עם זאת, העוצמה של מחאת האוהלים היא כזו שמביאה לכך שאפילו הממשלה הזו - הכי פחות חברתית והכי פחות רפורמיסטית - מוכנה להקשיב לכל הבעיות שהועלו ולכל הפתרונות שהעלו המומחים, אותם מינתה בעצמה. לכן, לא יהיה זה נכון להמעיט בערכה וחשיבותה של הועדה, משום שהיא הייתה בין הגורמים הראשונים ששמו לב לניכור העמוק ששורר בין הציבור ומוסדות המדינה, אחת הראשונות ששמעה את הזעקה של הציבור הנורמטיבי שמשרת בצבא ומשלם מיסים במדינת ישראל. יותר לא נשמע את המנטרות השחוקות שאומרות שהשגשוג למעלה מחלחל אט-אט לשכבות הנמוכות יותר. כאשר צמיחה כלכלית ודירוגי אשראי גבוהים לא מתלווים בעלייה ברמת החיים - סימן שאנו בבעיה עמוקה.
אינני יכולה שלא להתפלא ולתמוה נוכח מבנה הדוח, אשר 90% ממנו מהווים הקדמה, רעיונות כלליים ופילוסופיים ולא תוכן מהותי (אותו ניתן למצוא ב- 10% הנותרים). על אף הפירוט התיאורטי הרב שקיים בדוח, אינני מצליחה למצוא בו דברים חשובים ביותר כמו למשל תשובה לשאלה מדוע הישראלים יצאו לרחוב? כמו כן, רעיונות רבים שמובעים בדוח אינם מלווים ומבוססים על דוגמאות אמיתיות והיסטוריות. למשל, בחלק שבו מוזכרות ההפרטה ומיקור החוץ שנעשו בצורה בלתי אחראית (בלי ביקורת, בלי ליווי של הממשלה, בלי סטנדרטים ברורים) הייתי מצפה שיתנו דוגמאות ספציפיות - כמו למשל, תוכנית ויסקונסין, הפרטת שירותי האחיות בבתי הספר ועוד.
דבר נוסף שמפריע לי מאוד הוא שהסגנון של הדוח מאוד מעורפל ולוקה במנת יתר של פוליטיקלי-קורקטיות עד כדי לוליינות מילולית, וכל זה רק כדי ללכת בין הטיפות ולהיזהר מלפגוע ברגשותיהם של ציבורים מסוימים (אשר מיוצגים נאמנה בקואליציה ומשפיעים מאוד על חלוקת העוגה התקציבית). לדוגמא, בעודי קוראת את הפסקה על חשיבות החינוך בגיל הרך והיתרונות של גני הילדים על פני החינוך הביתי, לא יכולתי שלא להיות משועשעת - נראה שמחברי הדוח איחרו בחמישים שנה, אפילו בהשוואה לשלטון הסובייטי שפתר את הבעיה הזו כבר לפני חמישים שנה.
על אף כל הביקורת שיש לי על סגנון הכתיבה של הדוח, יש בתוכן שלו דברים נכונים ומדויקים שאני מאוד תומכת בהם, כמו למשל: המסקנות על הדיור, על יוקר המחייה, על השירותים החברתיים (במיוחד בתחום הגיל הרך ובתחום המסים). ההסתייגות הראשונה שלי לגבי הדוח היא שביטול מיידי של המכס על כל המוצרים עלול לגרום לקשיים בקרב היצרנים המקומיים. צריך לתת להם זמן להסתגל לשינויים, לדעתי לא פחות מארבע-חמש שנים.
בנוסף להסתייגות זו, יש לציין שיש בדוח "מוקשים" די גדולים שיכולים להתפוצץ ולקבור את מסקנות הדוח, כמו למשל העובדה שרוב המימון עבור מסקנות הדוח אמור להגיע מקיצוץ בתקציב הביטחון. לטעמי זה Wishful Thinking, אשר בתנאים הנוכחיים לא יביא לשום דבר. האזור נמצא בסכנה קיומית והאיומים רק גברו השנה. לדעתי אפשר לחתוך בלא מעט שומן בתקציב הביטחון, אך שומן זה יסתכם לכל היותר בעשרות או במאות בודדות של מיליונים - ממש לא המיליארדים הנדרשים. יש לקצץ במקומות אחרים. קודם כל חייבים להפסיק את הגידול בהוצאות על מימון הישיבות. צריך להקים ועדה משותפת יחד עם הממסד הדתי על מנת לקצר את שנות הלימוד באותן ישיבות ולקצץ בכמות התלמידים. רק לאחר שיתבצע קיצוץ כזה, אפשר יהיה בכלל לדבר על האפשרות לשלב חרדים במעגל התעסוקה. לצערי זה די ברור שמהלכים כאלו לא יוכלו להתבצע על ידי ראש הממשלה, אשר הפך לו למנהג את קניית השלטון בכסף שניתן למפלגות החרדיות.
טרכטנברג מביע פליאה בדוח שלו על כך שבמדינה אין תכנון לטווח הבינוני והארוך. מפליא אותי שהוא לא מביע פליאה על כך שבשנות ה- 90 דווקא היה קיים משרד בשם "משרד הכלכלה" אשר נסגר בממשלת רבין, משום שלא מצאו ייעוד לאותו משרד. בשש עשרה השנים שחלפו מאז הלכו וגדלו הפערים בין העשירים לעניים, נפגעו האיזונים והפרופורציות בענפים השונים של הכלכלה הלאומית הישראלית, יוקר המחייה עלה וכל זה מעיד על כך שמשרד האוצר, בנק ישראל, משרד התמ"ת ומשרד הרווחה לא הצליחו להתמודד עם האתגרים שמשרד כלכלה, לו היה ממשיך להתקיים, היה עשוי להתמודד עמם.
אלו הרשמים הראשוניים שלי, ואני מתכננת לחזור ולומר את מה שכתבתי כאן בישיבת ועדת הכספים שתתקיים מחר. אני מתכננת להציב שאלות לטרכטנברג עצמו, אותו אני מאוד מכבדת, ואני מאמינה שיהיו לי תובנות נוספות אחרי שאשמע את דבריו של טרכטנברג ושל שאר המשתתפים בישיבה.
