המצב בדרום ותגובתה של קדימה

היום, בזמן שהתכוננתי לעלות לשידור בתחנת הרדיו רקע (רשת קליטת עלייה) ברוסית, נאלצתי לקרוא שוב את הנאום שנשאה ציפי לבני אתמול (23/08) במליאת הכנסת בזמן ישיבת הפגרה.

אציין שדי הופתעתי מעוצמת התגובות משמאל וימין לגבי נאומה של לבני. השר מיכאל איתן מהליכוד וכן חבר הכנסת אילן גילאון ממרצ תקפו את לבני ואת קדימה ואמרו שההתנהלות של המפלגה אינה נכו

כיפת ברזל

נה. איתן שאל כיצד קדימה יכולה לבקר מימין את הליכוד, וכיצד יכולה היא לדרוש פעולה חריפה - כאשר האדם אשר יצא מרצועת עזה ויצר את המצב הזה היה אריאל שרון בכבודו ובעצמו. לעומתו, גילאון השווה את קדימה לנהג שנוסע בנתיב השמאלי על 70 קמ"ש ומפריע לכולם בנסיעתם. 

מכל הדברים שנאמרו כאן וגם בהקשרים רבים אחרים מהעבר, אני מבינה שלא הימין ולא השמאל מבינים את המשמעות של מפלגת מרכז לאומי, ליברלי וחברתי - מושגים אשר מגדירים את אופיה של מפלגת קדימה. 

ראשית כל - התפיסה של קדימה בתחום המדיני הינה קודם כל ביטחון לאומי. לתפיסה זו אין שום קשר לאידאולוגיות של השמאל והימין הישנים, שעדיין שולטות במסדרונות הכנסת (עוד בשנת 2006, מאיר שטרית אמר "תעזבו בשקט את כצנלסון וז'בוטינסקי במאה ה- 20", משמע אידאולוגיות אלו כבר לא רלבנטיות למאה ה- 21).

ביטחון לאומי אינו מושג שמחנה כזה או אחר יכול לנכס לעצמו בלבד. לקדימה הזכות והחובה להביע את דעתה, שלפעמים אינה עולה בקנה אחד עם הדעות של מפלגות אחרות. היות שקדימה דוגלת בביטחון לאומי, היא  הצהירה שתתמוך בממשלת נתניהו במידה וזו תצא לפעולה נחושה נגד הטרור שיוצא מרצועת עזה. 

ובנימה עניינית - אני מסכימה עם טענתה של לבני שישראל יצאה מוחלשת מהאירועים של השבוע האחרון. כיצד יכול ראש הממשלה שלא להיפגש עם ראש האופוזיציה בנושאי ביטחון לאומי? הרי זה היה הנוהג עד כה של כל הממשלות, אז מדוע להפסיק פתאום? ראש הממשלה צריך להשיב מדוע הוא עירער את אחד מעקרונות היסוד של ישראל, והוא לא לדבר עם היישות הטרוריסטית בעזה. ממתי אנו מדברים עם יישות טרוריסטית ובאותו זמן מזניחים את ערוץ המיינסטרים של אבו-מאזן והרשות הפלסטינית? ממתי התחלנו להסביר לכל סביבתנו הקרובה ולעולם כולו שאנו לא מבצעים פעולה צבאית נחושה בגלל מחסור בכיפות ברזל על יד הערים הגדולות בדרום? לאור כל זאת, אני נאלצת להסכים עם דבריו של דב ויסגלס שאמר שממשלת ישראל מצאה את עצמה במלכודת אסטרטגית, ושידיה קשורות - זאת משום שלא מתנהל משא ומתן ואין לגיטימציה כמו שהייתה במלחמת לבנון השנייה, עופרת יצוקה וכמובן מבצע חומת מגן.

אריאל שרון

באותה הזדמנות השר איתן, כמו שאר חבריו בליכוד, מצא גם לנכון לבקר את עצם יציאתנו מעזה. כנראה שהימין הישראלי עדיין לא הפנים את כל הסיבות מדוע דווקא שרון, ראש המחנה הלאומי, החליט לצאת מעזה. אז הרשו לי להסביר - על מנת להילחם כמו שצריך בארגונים כמו חמאס, הג'האד האסלאמי, ועדות ההתנגדות ושאר ארגוני הטרור, היה צריך להוציא את הצבא וגם את ההתנחלויות מתוך עזה. בשיחה אישית שהייתה לי עם שרון ב- 2005, הוא הסביר כי המנהרות ממצרים והברחות הנשק שינו את המצב הכללי. יציאה מעזה תאפשר תנאים להקמתה של יישות חמאסית אשר זו בתורה במהרה תמצא את עצמה בעימות מול הרשות בגדה המערבית - דבר שימנע  את הקמת מדינה פלסטינית מאוחדת. הנבואה שלו התבררה כנכונה.כמון כן, אני בטוחה שאם שרון היה בריא, עופרת יצוקה הייתה מתרחשת הרבה לפני סוף שנת 2008 - כנראה מיד לאחר חטיפתו של גלעד שליט. דבר אחרון שאמר רוני בר און בישיבת סיעת קדימה, ואני מסכימה עמו - ברק מנע את היציאה למבצע עופרת יצוקה שנה שלמה, וכאשר כבר יצאנו אליו - ניסה לבטלו לאחר 48 שעות של פעולה. כנראה שגם אותו ברק עכשיו בולם את נתניהו, כפי שבלם את אולמרט ולבני.

לסיכום - לפני שמתנפלים על קדימה, אני ממליצה בחום לגורמים השונים במפה הפוליטית להבין קודם כל את ה- DNA של המפלגה שלנו ואת המורשת שלנו. 

תגובתי לדבריו של שגריר ארה"ב לשעבר דן קרצר, שמתח ביקורת על אריאל שרון בועידת הנשיא

ברצוני להסב את תשומת לבכם לתגובה ששלחתי לעורך הראשי של עיתון ג'רוזלם פוסט, בנוגע למאמר שהתפרסם שם  ב-24 ביוני, ואשר לטעמי הייתה בו ביקורת לא מוצדקת כלפי אריאל שרון, על התנהגותו בתקופה שלאחר ההתנתקות - על היעדר התגובה הצבאית לירי הרקטות מעזה לאחר ההתנתקות.

להלן תגובתי:

לאחר קריאת מאמרו של הרב קנון, תחת הכותרת "Sharon should have hit back hard..." מתאריך 24 ביוני בעיתון ג'רוזלם פוסט, התעורר אצלי הרושם שמר דן קרצר, לשעבר שגריר ארה"ב בישראל וכיום פרופסור בפרינסטון, לא מבין מספיק טוב את הסיבות להתנתקות ב- 2005, ואת האירועים שבאו לאחר מכן, עד למחלתו של ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון. 

קרצר

קרצר מתעקש ששרון עשה טעות בכך שלא נקט בתגובה צבאית חריפה בעקבות נסיגת צה"ל מרצועת עזה, בזמן שנורו הרקטות הראשונות על שדרות ואזור הדרום. קרצר לוקה בפשטנות, ולא מעריך כהוגן את היותו של שרון איש צבא מהמבריקים שהיו למדינת ישראל, וכן את היותו פוליטיקאי ומדינאי משופשף, מהגדולים בדורו. מבחינה פוליטית, לשרון יכול היה להיות מאוד משתלם לתקוף בצורה מסיבית ומיידית בעזה, שכן זה היה מפחית מהלחץ והביקורת שנמתחה על ידי הימין לאחר ההתנתקות, על כך שאין תגובה צבאית. לפני מחלתו של שרון, מפלגתו זכתה על פי הסקרים ל- 44 מנדטים. אפשר להניח שאם היה תוקף בעזה, היה מקבל אפילו יותר מ- 60 מנדטים. אך הוא לא עשה זאת, לדעתי מהסיבות הבאות:

- אי אפשר להתייחס להתנתקות כלפעולה שכל מטרתה הייתה לפנות את גוש קטיף ולסגת. לשרון הייתה הבנה טובה מאוד ומידע רב, על כך שהנהגת חמאס והנהגת הגדה המערבית (של פתח) נמצאות בחילוקי דעות עמוקים לגבי התהליך המדיני. חמאס (כמו גם ערפאת, אותו שרון מעולם לא חיבב) מעולם לא הסתיר את היעד של השמדת מדינת ישראל- יעד ששרון, בתור אחד מהאבות המייסדים של המדינה, לא יכל לקבל בשום פנים ואופן. לשרון ואבו-מאזן נוצרו קשרי אמון והערכה הדדיים. בהליכתו אל כיוון ההתנתקות, שרון הבין שלא תהיה אפשרות לעשות שלום עם ממשלה פלסטינית אחת ומאוחדת, כל עוד בעזה שולט חמאס ללא עוררין. לכן באה ההתנתקות, במטרה להפריד בין הגדה המערבית לעזה. הוא צפה את ההתקפות מכיוון עזה, וידע שיש לפעול בנפרד נגדה.

- נותרת השאלה השנייה - מדוע שרון לא הגיב מיידית לירי מעזה? מה שקרצר חושב שהיה טעות, מהווה בעצם טקטיקה מחושבת מראש, אותה אחת שננקטה על ידיו באינתיפאדה השנייה - כאשר אפילו לאחר הפיגוע המחריד בדולפינריום ביוני 2001, בחר שרון שלא לפעול ישירות נגד הרשות הפלסטינית. הוא חיכה שכל העולם יבין כי לא ניתן להשלים עם קיומו של הטרור. מסיבה זו, פעולה צבאית רחבת היקף החלה רק לאחר הפיגוע במלון פארק בנתניה, בפסח 2002- פעולה שהטתה את הכף בחזרה לטובת ישראל והייתה לאבן דרך משמעותית בהבסת הטרור בגדה המערבית. 

קשה להתנבא באשר למה ששרון היה עושה, במידה ולא היה נופל לתרדמת, בעת שחמאס ניצח בבחירות ב- 2006 וכאשר נחטף גלעד שליט, אך ניתן להיות בטוח כי הוא לא היה נופל בפח , כפי שנפלו אולמרט ועמיר פרץ, כאשר יצאו למלחמת לבנון השנייה, ולא להכרעה ברצועת עזה, כפי שהיה צריך להיות. 

מפרינסטון קל מאוד לבקר את מהלכיו של שרון, אך כדאי להזכיר שכאן בארץ, שרון נתפס כמדינאי ואסטרטג שבלעדיו ישראל לא הייתה מגיעה למעמדה הנוכחי כמעצמה אזורית, ולא בכדי.

וכך זה הופיע באנגלית:

02/07/11

Reaction of the MK Dr. Marina Solodkin to the article published in Jerusalem Post, criticizing PM Ariel Sharon:

After reading the article of Herb Keinon "Sharon should have hit back hard,,," from 24/6 in Jerusalem Post, I have a feeling that the former American ambassador to Israel, and now Professor of Princeton, Dan Kurtzer, doesn't understand profoundly the reasons that led to unilateral disengagement in 2005 and Israel's policies until Sharon's illness.

According to the article, Kurtzer stated during the Presidential Conference in Jerusalem that Sharon made a mistake by not conducting military operation after the disengagement from Gaza, at a time when the first rockets were sent against Israeli town of Sederot and all over the Southern region. What Kurtzer fails to understand is that Sharon was a great military leader and also the statesman unique in his generation. An immediate attack on Gaza could be very useful to Sharon, from the political point of view, because it would immediately lessen the pressure of his critics from the Israeli political right after the disengagement. Before Sharon's illness, the sociological surveys have given to his party 44 seats. One can assume that after a strike in Gaza, he would have more than 60 seats. But he has not acted, and there was a number of reasons for that:

The disengagement was not aimed only on withdrawal from Gush Katif. One of the reasons of the overall process was to separate Gaza Strip from the West Bank. To separate Hamas, ruling in Gaza, from Fatah, exercising authority in Arab cities and villages of the West Bank, separate those who accept the existence of a Jewish state in the Middle East from those who deny its right to exist. He needed time and growing legitimacy to strike back fully against Gaza and its leaders. He has foreseen attacks from Gaza, and he was slowly preparing for action against Islamic terrorists. It's not a guess that I report here, but impressions from my meetings with Sharon in 2005, when I was Deputy Minister of Immigration and Absorption and MK of Likud, meeting him on a regular basis. 
There is another question which has to be answered - why Sharon have not acted immediately? This "mistake", according to Kurtzer, can be explained as Sharon's wholly overthought tactics. He applied the same kind of tactics during the Second Intifada - even after the terrible terrorist act in the Dolfinarium in 2001, Sharon has not led the army directly into Gaza. He waited with patience for all the world to understand, that Israel cannot co-exist with terror, and this was the reason that wide military operation began only after the terrorist act during the Passover of 2002 in Park Hotel in Netaniya. Only then, Israel overwhelmed terror from Gaza.

It is difficult to say what would Sharon do, after Hamas victory in elections and the capture of Gilad Shalit, had he not fallen ill in January 2006. One can be sure that in contrast to former Prime Minister Ehud Olmert and former Defense Minister Amir Peretz, who were drawn into the Second Lebanese War, he would attack Gaza first and foremost.

It's easy to criticize Sharon from Princeton, but one should remember that here in Israel, Sharon is seen as statesman and strategist of a very high standing. My personal belief is that without him Israel would not transform into a modern regional superpower. 

ליחצו כאן על מנת לקרוא את המאמר המקורי בג'רוזלם פוסט.