מדוע לא הולך להיות דיור זול בזמן הקרוב במדינת ישראל?

כאשר עיתון "דה-מרקר" הכריז על אירוע 2021 שולחנות עגולים, פניתי למארגני האירוע והתנדבתי לנהל שולחן עגול באחת מערי הדרום. העיר באר שבע נבחרה ובחרתי את נושא הדיור בר-השגה כנושא לדיון, בשל היותו קרוב מאוד ללבי. 

אתמול התקיים האירוע המדובר. הגעתי בערב לבאר שבע לאחד המרכזים הקהילתיים. בשולחן חיכו לי תושבי באר שבע - בעיקר סטודנטים ותלמידים. זו הפעם הראשונה שמגיעים אלי תלמידים (בני 15) שבאו לספר את הבעיות המשפחתיות שלהם הנוגעות לדיור. כמו כן, סייע לי מאוד בניהול הדיון אחד מפעילי קדימה בעיר באר שבע, איש חינוך ותיק ושמו אליעזר גרינשפון. שמחתי לראות שהדיון אורגן על ידי פרלמנט הצעירים של באר שבע. בדרך כלל ציבור זה לא פונה אלי, מהסיבה שאינו סובל מהבעיות ומהמחלות החברתיות שפוקדות את ציבור בוחריי "המסורתי" - עולי ברה"מ, חד הוריות והשכבות החלשות באופן כללי.
דיון זה איפשר לי לשמוע את דעותיהם של הצעירים וכן את דרישותיהם. ראוי לציין שרובם השתתפו במחאת הקיץ האחרון. כמו כן, בזכות דיון זה התאפשר לי גם להציג את האופן בו אני רואה את הסיבות למשבר הדיור הנוכחי ואני חושבת ששני הצדדים יצאו נשכרים מכך.

על אף ההוראות "הנוקשות" שניתנו על ידי העיתון כיצד לנהל את הדיון - המציאות הכתיבה מתכונת אחרת - כולם אמרו את אשר על לבם. יחד בחרנו את הנושאים הכי רלוונטיים ובהם דנו. הנושאים שנבחרו כרלוונטיים ביותר היו הנושאים הבאים:
- בניית דירות קטנות ופיצול של דירות גדולות למספר דירות קטנות.
- שכירות ארוכת טווח (גם על ידי משכירים פרטיים וגם על ידי הרשויות - בדמות של חברות כלכליות מטעם העיריות)
- מתן אופציה לרכישת הדירה לאחר מספר שנים של התגוררות בשכירות.

מהזווית שלי, אהבתי את דברי אחד המשתתפים, אשר שהעלה את השאלה אם בכלל ניתן להמשיך עם המסורת המקומית של רכישת דירות והאם לא כדאי לעבור למודל של שכירות ארוכת טווח, כפי שנהוג במדינות המערב (לפחות בערים הגדולות).
בדיון ציינתי נקודה שלא התקבלה ביותר מדי התלהבות מצד המשתתפים, והיא שבלי בנייה ורכישה של דיור ציבורי עבור הדור החדש של האמהות החד הוריות, הנכים, פנסיונרים עולים וכדו' - אי אפשר לפתור את בעיית הדיור בר ההשגה!
אין מדובר בנדיבות. כאשר יש תור של 50 אלף משפחות שמחכות לדירות במשרד הקליטה ועוד 10 אלף במשרד הבינוי והשיכון, וכולם לפי קריטריונים - הם מפעילים לחץ כבד על שוק השכירות וגורמים להעלאת מחירי השכירות. אני לא צופה ירידה משמעותית במחירי השכירות, כל עוד לא יטפלו בבעיה הזו. העדר דיור ציבורי הינו קפיטליזם חזירי בהתגלמותו. אפילו בשנות ה- 50 וה- 60, כאשר היינו פי כמה וכמה יותר חלשים כמדינה, הייתה החלטה נכונה ונבנה מאגר של 200 אלף דירות אשר קטן במרוצת השנים ל- 80 אלף דירות בגלל הפרטה טיפשית וחזירית שלה אחראים מרצ והעבודה.
ועוד משהו חשוב שצריך להגיד - הנדל"ן והשכירות הינם אחד ממקורות העושר במדינת ישראל - מכירת אדמות המדינה מהווה את אחד המקורות המשמעותיים בתקציב המדינה. בגלל זה תמיד נשמעות הטענות כי מינהל מקרקעי ישראל אינו מפשיר אדמות לבנייה בקצב מספיק - הרי ברגע שיעשה זאת, ייפלו המחירים של אותן אדמות. בהמשך לנקודה זו אציין כי במשך שנים רבות הנדל"ן והשכירות מהווים מקור הכנסה מרכזי עבור שחקנים רבים בשוק, ולכן יש התנגדות כה גדולה לצעדים חיוניים כגון: מתן הקלות ברכישת דירה ראשונה, קביעת כללים לשכירות יציבה וארוכת טווח וכדומה. כל הצעת חוק שמועלה בנושאים אלו נתקלת בחומה של זלזול והתנגדות ותירוצים מפה ועד הודעה חדשה - אשר פוגעים באינטלגנציה של מי שנאלץ לשמוע אותם.
כמו כן, לבנקים ולמדינה (בדמות משרד הבינוי והשיכון) אין שום אינטרס וסיבה להוזיל את המשכנתאות. כך יוצא שבמשך עשרות שנים הריבית על המשכנתאות גבוהה יותר מהריביות בשוק לסכומים דומים - וכרגיל האזרח הקטן נדפק ומשלם בגדול.

האם ניתן לבנות הרבה דירות, בזמן קצר ובמחיר סביר? 
כן. יש לכך תקדים בהיסטוריה הלא רחוקה - בתחילת שנות ה- 90, עם הגעת נחשול העולים מברית המועצות (מאות אלפי אנשים בשנה) שר הבינוי והשיכון בממשלת שמיר, אריאל שרון, בנה בתוך שנתיים 120 אלף יחידות דיור(!!!) - חלקן לעולים, חלקן לילידי הארץ וחלקן גם בשטחים. העלייה של שנות ה- 90 מתגוררת בדירות ולא במעברות, משום שהמדינה נתנה לקבלנים ערבויות שאם וכאשר הם לא יצליחו למכור את דירותיהם - המדינה תרכוש אותן מהם - בכל כמות ובמחיר הוגן.
למרבה הצער, איני רואה בנוף המקומי אף פוליטיקאי בסדר הגודל של שרון, שיהיה מסוגל להרים את הכפפה ולבצע מהלך כזה. אולי נזדקק לעוד כמה מחאות שכאלו על מנת שיוסדרו הבעיות של הדיור, יוקר המחייה ושיקבע סדר יום חברתי חדש במדינת ישראל. 

ומה אריק היה אומר?

בחודשים האחרונים הלך וגבר החשש בקרב הישראלים לגבי מה יביא עמו חודש ספטמבר המקולל. פתאום הנושא הכי לוהט היה כיצד ניתן להשיג רוב בעצרת הביטחון של האו"ם, ולדעתי בשבוע האחרון רוב הישראלים גילו שיש מדינה נוספת שהם לא הכירו באפריקה (ובמדור ההומוריסטי של ידיעות אחרונות אף צוין שהישראלים שמחו לשמוע שיש עוד מדינה שאפשר לכתוב באות ג' במשחק "ארץ עיר"), העיתונאים והתקשורת עטו על הנושא כמו נשרים רעבים וכתבו אינספור מאמרים ודעות על הנושא. ביום שישי האחרון המתח הגיע לשיאו כאשר שני המנהיגים - ביבי ואבו-מאזן - נאמו מול עצרת האו"ם, ונראה היה שכל העולם צופה ברגע היסטורי. ביום שלמחרת, המאמץ הציבורי מתרכז בניסיון להחליט מי נאם טוב יותר, מי זכה ליותר מחיאות כפיים, אל אילו קהלים הנאומים היו מופנים ומי באופן כללי ניצח או הפסיד בדו קרב הזה. לעניות דעתי אף אחד מהצדדים לא ניצח.

בין שני הנאומים לא היו יותר מדי קווי דמיון. בעוד שנאום אחד עסק בדה-לגיטימציה של מדינת ישראל ובמוטיבים שאנו כה רגילים לשמוע - על כיצד גירשו את הערבים מאדמתם וכיצד אנו משסים את כלבי הכיבוש בפלסטינים האומללים. בקיצור נאום שכולו חצאי אמיתות במקרה הטוב, והסתה פראית במקרה הרע. לעומת זאת, נאומו של ביבי היה נאום ענייני, אינטלגנטי ומבוסס על עובדות ואמיתות היסטוריות וארכיאולוגיות. כמה חבל שבאו"ם השכל הישר לא תמיד עובד וסיפורים על החותמת של נתניהו המקראי אולי הרשימו מאוד אותנו (ואולי גם נוצרים אדוקים), אך קשה לי להאמין שזה הרשים יותר מדי אנשים באולם. עם זאת, במאפיין אחד הנאומים דווקא היו מאוד דומים - שני הנואמים פנו אל הקהל שלהם ושל בני בריתם, ולצערי שוב אאלץ להשתמש בקלישאה הלעוסה ש"הם שכנעו את המשוכנעים מלכתחילה" כי אין יותר טובה לתיאור ה"ברוך" המדיני שאנו מתבוססים בו.
לדעתי יהיה חכם אם אבו-מאזן ילך עכשיו לבחירות משום שהנאום הזה קנה לו תמיכה רבה, ואילו העתיד אינו צופן עבורו בשורות טובות. באשר לנאומו של נתניהו, נשאלת השאלה האם היה כדאי לנקוט בקו המנסה להטיף מוסר וללמד היסטוריה את יושבי האולם, אף על פי שדבריו היו נכונים. כל חובב פסיכולוגיה בגרוש מבין שכאשר פונים לקהל מסוים ומתחילים בהאשמות, סביר להניח שאותו הקהל יסתום את אוזניו ויעשה "דווקא". לסיכום, אף אחד מהצדדים לא הציע פתרון שיוציא אותנו מהמבוי הסתום בו אנו נמצאים מזה שנתיים וחצי, מאז שהוקמה הקואליציה הנוכחית במקום קואליציית קדימה שבטוח לא הייתה מביאה אותנו לשפל המדיני הנוכחי - כמו שאמרה באולפן שישי, ובצדק רב, ציפי לבני.
כל זה מביא אותי להיזכר בנאום שקראתי לפני כשש שנים, גם כן בעצרת הכללית של האו"ם, אותו נשא רה"מ לשעבר אריאל שרון לרגל 60 שנה להיווסדו של האו"ם. לטעמי נתניהו שגה בכך שלא הזכיר את שרון בנאומו, וחבל שלא ציטט את הדברים שנאמרו מעל אותה הבמה במהלך הנאום ההוא, ואני מצטטת: "השבוע יצא אחרון החיילים מרצועת עזה והסתיים הממשל הצבאי באזור. ישראל הוכיחה שהיא מוכנה לעשות ויתורים כואבים למען פתרון הסכסוך. ההחלטה על ההתנתקות היתה קשה לי מאוד והיא כרוכה מבחינתי במחיר אישי לא מבוטל. אולם ההכרה המוחלטת כי זוהי הדרך הנכונה עבור עם ישראל היא שהדריכה את צעדי. החברה הישראלית עוברת משבר קשה כתוצאה מההתנתקות והיא זקוקה כעת לאיחוי הקרעים. עתה, תורם של הפלסטינים להוכיח את רצונם בשלום. סיום השליטה והאחריות של ישראל ברצועת עזה מאפשר כעת לפסטינים, אם ירצו בכך, לפתח את כלכלתם ולבנות חברה שוחרת שלום, מפותחת וחופשית המושתתת על חוק וסדר, שקיפות ודמוקרטיה. המבחן החשוב ביותר שבו תעמוד הנהגת הפלסטינים הוא התחייבותה לשים קץ לטרור, לסיים את משטר האנרכיה של הכנופיות החמושות ולסיים את ההסתה נגד ישראל." על בסיס הנאום הזה נתניהו יכול היה לציין כי שש השנים האחרונות הוכיחו שגבולות 67 ונושא ההתנחלויות אינם שורש הסכסוך שלנו עם הפלסטינים. הפלסטינים הוכיחו כי הויתורים הכואבים והמחיר האישי שמנהיגים כמותו משלמים אינם מביאים לתוצאות הרצויות, וכי הדרך היחידה להגיע לפתרון היא באמצעות משא ומתן ישיר, אחראי ורציני. זה היה משאיר רושם חזק יותר מאזכורו של הרבי מלובביץ' והדברים שהוא אמר לביבי, עם כל הכבוד הראוי שיש לי לחב"ד.

הקוורטט כמובן מיהר ופירסם תוכנית שתביא להסכם בתוך שנה, אך אני בספק אם מי מהצדדים מאמין שיש בכך תועלת ונראה שהעניין כמעט אבוד מראש. אני סבורה שיותר יועיל אם בשני הצדדים תתחלף ההנהגה ויעמדו בראשה אנשים שמוכנים לשים את הדברים על השולחן ולהגיע לפשרה בנושאים השונים. הסכנה הכי גדולה היא שנהיה במצב של קפאון ואכזבה, כי כידוע משם הדרך לאינתיפאדה קצרה ביותר ואף אחד לא רוצה לשוב למחוזות הללו.
ובסטייה חדה מהנושא, אני שואלת את עצמי אם לא היה ניתן להביא לאולפנים אורחים ומוחים קצת יותר מלומדים כדי לא לשמוע איך מגישה מסוימת אומרת מתייחסת בביטול לדברים שנשא ראש ממשלת ארמניה לפני נאומו של אבו-מאזן, בטענה שדבריו אינם חשובים (ואני דווקא חשבתי שהארמנים דווקא מאוד רלוונטיים לאור המשבר שלנו ושל קפריסין עם טורקיה). כמו כן צרם לי לשמוע מפי אחד הפרשנים שבוסניה הרצגובינה היא בת חסות של רוסיה. כנראה שבמהלך הקונפליקט ביוגולסלביה בשנות ה- 90, אותו פרשן היה כנראה עסוק במשהו אחר ולא הבין שרוסיה דווקא הייתה בצד של סרביה, שנלחמה נגד אותה בוסניה הרצגובינה. 

המצב בדרום ותגובתה של קדימה

היום, בזמן שהתכוננתי לעלות לשידור בתחנת הרדיו רקע (רשת קליטת עלייה) ברוסית, נאלצתי לקרוא שוב את הנאום שנשאה ציפי לבני אתמול (23/08) במליאת הכנסת בזמן ישיבת הפגרה.

אציין שדי הופתעתי מעוצמת התגובות משמאל וימין לגבי נאומה של לבני. השר מיכאל איתן מהליכוד וכן חבר הכנסת אילן גילאון ממרצ תקפו את לבני ואת קדימה ואמרו שההתנהלות של המפלגה אינה נכו

כיפת ברזל

נה. איתן שאל כיצד קדימה יכולה לבקר מימין את הליכוד, וכיצד יכולה היא לדרוש פעולה חריפה - כאשר האדם אשר יצא מרצועת עזה ויצר את המצב הזה היה אריאל שרון בכבודו ובעצמו. לעומתו, גילאון השווה את קדימה לנהג שנוסע בנתיב השמאלי על 70 קמ"ש ומפריע לכולם בנסיעתם. 

מכל הדברים שנאמרו כאן וגם בהקשרים רבים אחרים מהעבר, אני מבינה שלא הימין ולא השמאל מבינים את המשמעות של מפלגת מרכז לאומי, ליברלי וחברתי - מושגים אשר מגדירים את אופיה של מפלגת קדימה. 

ראשית כל - התפיסה של קדימה בתחום המדיני הינה קודם כל ביטחון לאומי. לתפיסה זו אין שום קשר לאידאולוגיות של השמאל והימין הישנים, שעדיין שולטות במסדרונות הכנסת (עוד בשנת 2006, מאיר שטרית אמר "תעזבו בשקט את כצנלסון וז'בוטינסקי במאה ה- 20", משמע אידאולוגיות אלו כבר לא רלבנטיות למאה ה- 21).

ביטחון לאומי אינו מושג שמחנה כזה או אחר יכול לנכס לעצמו בלבד. לקדימה הזכות והחובה להביע את דעתה, שלפעמים אינה עולה בקנה אחד עם הדעות של מפלגות אחרות. היות שקדימה דוגלת בביטחון לאומי, היא  הצהירה שתתמוך בממשלת נתניהו במידה וזו תצא לפעולה נחושה נגד הטרור שיוצא מרצועת עזה. 

ובנימה עניינית - אני מסכימה עם טענתה של לבני שישראל יצאה מוחלשת מהאירועים של השבוע האחרון. כיצד יכול ראש הממשלה שלא להיפגש עם ראש האופוזיציה בנושאי ביטחון לאומי? הרי זה היה הנוהג עד כה של כל הממשלות, אז מדוע להפסיק פתאום? ראש הממשלה צריך להשיב מדוע הוא עירער את אחד מעקרונות היסוד של ישראל, והוא לא לדבר עם היישות הטרוריסטית בעזה. ממתי אנו מדברים עם יישות טרוריסטית ובאותו זמן מזניחים את ערוץ המיינסטרים של אבו-מאזן והרשות הפלסטינית? ממתי התחלנו להסביר לכל סביבתנו הקרובה ולעולם כולו שאנו לא מבצעים פעולה צבאית נחושה בגלל מחסור בכיפות ברזל על יד הערים הגדולות בדרום? לאור כל זאת, אני נאלצת להסכים עם דבריו של דב ויסגלס שאמר שממשלת ישראל מצאה את עצמה במלכודת אסטרטגית, ושידיה קשורות - זאת משום שלא מתנהל משא ומתן ואין לגיטימציה כמו שהייתה במלחמת לבנון השנייה, עופרת יצוקה וכמובן מבצע חומת מגן.

אריאל שרון

באותה הזדמנות השר איתן, כמו שאר חבריו בליכוד, מצא גם לנכון לבקר את עצם יציאתנו מעזה. כנראה שהימין הישראלי עדיין לא הפנים את כל הסיבות מדוע דווקא שרון, ראש המחנה הלאומי, החליט לצאת מעזה. אז הרשו לי להסביר - על מנת להילחם כמו שצריך בארגונים כמו חמאס, הג'האד האסלאמי, ועדות ההתנגדות ושאר ארגוני הטרור, היה צריך להוציא את הצבא וגם את ההתנחלויות מתוך עזה. בשיחה אישית שהייתה לי עם שרון ב- 2005, הוא הסביר כי המנהרות ממצרים והברחות הנשק שינו את המצב הכללי. יציאה מעזה תאפשר תנאים להקמתה של יישות חמאסית אשר זו בתורה במהרה תמצא את עצמה בעימות מול הרשות בגדה המערבית - דבר שימנע  את הקמת מדינה פלסטינית מאוחדת. הנבואה שלו התבררה כנכונה.כמון כן, אני בטוחה שאם שרון היה בריא, עופרת יצוקה הייתה מתרחשת הרבה לפני סוף שנת 2008 - כנראה מיד לאחר חטיפתו של גלעד שליט. דבר אחרון שאמר רוני בר און בישיבת סיעת קדימה, ואני מסכימה עמו - ברק מנע את היציאה למבצע עופרת יצוקה שנה שלמה, וכאשר כבר יצאנו אליו - ניסה לבטלו לאחר 48 שעות של פעולה. כנראה שגם אותו ברק עכשיו בולם את נתניהו, כפי שבלם את אולמרט ולבני.

לסיכום - לפני שמתנפלים על קדימה, אני ממליצה בחום לגורמים השונים במפה הפוליטית להבין קודם כל את ה- DNA של המפלגה שלנו ואת המורשת שלנו. 

תגובתי לדבריו של שגריר ארה"ב לשעבר דן קרצר, שמתח ביקורת על אריאל שרון בועידת הנשיא

ברצוני להסב את תשומת לבכם לתגובה ששלחתי לעורך הראשי של עיתון ג'רוזלם פוסט, בנוגע למאמר שהתפרסם שם  ב-24 ביוני, ואשר לטעמי הייתה בו ביקורת לא מוצדקת כלפי אריאל שרון, על התנהגותו בתקופה שלאחר ההתנתקות - על היעדר התגובה הצבאית לירי הרקטות מעזה לאחר ההתנתקות.

להלן תגובתי:

לאחר קריאת מאמרו של הרב קנון, תחת הכותרת "Sharon should have hit back hard..." מתאריך 24 ביוני בעיתון ג'רוזלם פוסט, התעורר אצלי הרושם שמר דן קרצר, לשעבר שגריר ארה"ב בישראל וכיום פרופסור בפרינסטון, לא מבין מספיק טוב את הסיבות להתנתקות ב- 2005, ואת האירועים שבאו לאחר מכן, עד למחלתו של ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון. 

קרצר

קרצר מתעקש ששרון עשה טעות בכך שלא נקט בתגובה צבאית חריפה בעקבות נסיגת צה"ל מרצועת עזה, בזמן שנורו הרקטות הראשונות על שדרות ואזור הדרום. קרצר לוקה בפשטנות, ולא מעריך כהוגן את היותו של שרון איש צבא מהמבריקים שהיו למדינת ישראל, וכן את היותו פוליטיקאי ומדינאי משופשף, מהגדולים בדורו. מבחינה פוליטית, לשרון יכול היה להיות מאוד משתלם לתקוף בצורה מסיבית ומיידית בעזה, שכן זה היה מפחית מהלחץ והביקורת שנמתחה על ידי הימין לאחר ההתנתקות, על כך שאין תגובה צבאית. לפני מחלתו של שרון, מפלגתו זכתה על פי הסקרים ל- 44 מנדטים. אפשר להניח שאם היה תוקף בעזה, היה מקבל אפילו יותר מ- 60 מנדטים. אך הוא לא עשה זאת, לדעתי מהסיבות הבאות:

- אי אפשר להתייחס להתנתקות כלפעולה שכל מטרתה הייתה לפנות את גוש קטיף ולסגת. לשרון הייתה הבנה טובה מאוד ומידע רב, על כך שהנהגת חמאס והנהגת הגדה המערבית (של פתח) נמצאות בחילוקי דעות עמוקים לגבי התהליך המדיני. חמאס (כמו גם ערפאת, אותו שרון מעולם לא חיבב) מעולם לא הסתיר את היעד של השמדת מדינת ישראל- יעד ששרון, בתור אחד מהאבות המייסדים של המדינה, לא יכל לקבל בשום פנים ואופן. לשרון ואבו-מאזן נוצרו קשרי אמון והערכה הדדיים. בהליכתו אל כיוון ההתנתקות, שרון הבין שלא תהיה אפשרות לעשות שלום עם ממשלה פלסטינית אחת ומאוחדת, כל עוד בעזה שולט חמאס ללא עוררין. לכן באה ההתנתקות, במטרה להפריד בין הגדה המערבית לעזה. הוא צפה את ההתקפות מכיוון עזה, וידע שיש לפעול בנפרד נגדה.

- נותרת השאלה השנייה - מדוע שרון לא הגיב מיידית לירי מעזה? מה שקרצר חושב שהיה טעות, מהווה בעצם טקטיקה מחושבת מראש, אותה אחת שננקטה על ידיו באינתיפאדה השנייה - כאשר אפילו לאחר הפיגוע המחריד בדולפינריום ביוני 2001, בחר שרון שלא לפעול ישירות נגד הרשות הפלסטינית. הוא חיכה שכל העולם יבין כי לא ניתן להשלים עם קיומו של הטרור. מסיבה זו, פעולה צבאית רחבת היקף החלה רק לאחר הפיגוע במלון פארק בנתניה, בפסח 2002- פעולה שהטתה את הכף בחזרה לטובת ישראל והייתה לאבן דרך משמעותית בהבסת הטרור בגדה המערבית. 

קשה להתנבא באשר למה ששרון היה עושה, במידה ולא היה נופל לתרדמת, בעת שחמאס ניצח בבחירות ב- 2006 וכאשר נחטף גלעד שליט, אך ניתן להיות בטוח כי הוא לא היה נופל בפח , כפי שנפלו אולמרט ועמיר פרץ, כאשר יצאו למלחמת לבנון השנייה, ולא להכרעה ברצועת עזה, כפי שהיה צריך להיות. 

מפרינסטון קל מאוד לבקר את מהלכיו של שרון, אך כדאי להזכיר שכאן בארץ, שרון נתפס כמדינאי ואסטרטג שבלעדיו ישראל לא הייתה מגיעה למעמדה הנוכחי כמעצמה אזורית, ולא בכדי.

וכך זה הופיע באנגלית:

02/07/11

Reaction of the MK Dr. Marina Solodkin to the article published in Jerusalem Post, criticizing PM Ariel Sharon:

After reading the article of Herb Keinon "Sharon should have hit back hard,,," from 24/6 in Jerusalem Post, I have a feeling that the former American ambassador to Israel, and now Professor of Princeton, Dan Kurtzer, doesn't understand profoundly the reasons that led to unilateral disengagement in 2005 and Israel's policies until Sharon's illness.

According to the article, Kurtzer stated during the Presidential Conference in Jerusalem that Sharon made a mistake by not conducting military operation after the disengagement from Gaza, at a time when the first rockets were sent against Israeli town of Sederot and all over the Southern region. What Kurtzer fails to understand is that Sharon was a great military leader and also the statesman unique in his generation. An immediate attack on Gaza could be very useful to Sharon, from the political point of view, because it would immediately lessen the pressure of his critics from the Israeli political right after the disengagement. Before Sharon's illness, the sociological surveys have given to his party 44 seats. One can assume that after a strike in Gaza, he would have more than 60 seats. But he has not acted, and there was a number of reasons for that:

The disengagement was not aimed only on withdrawal from Gush Katif. One of the reasons of the overall process was to separate Gaza Strip from the West Bank. To separate Hamas, ruling in Gaza, from Fatah, exercising authority in Arab cities and villages of the West Bank, separate those who accept the existence of a Jewish state in the Middle East from those who deny its right to exist. He needed time and growing legitimacy to strike back fully against Gaza and its leaders. He has foreseen attacks from Gaza, and he was slowly preparing for action against Islamic terrorists. It's not a guess that I report here, but impressions from my meetings with Sharon in 2005, when I was Deputy Minister of Immigration and Absorption and MK of Likud, meeting him on a regular basis. 
There is another question which has to be answered - why Sharon have not acted immediately? This "mistake", according to Kurtzer, can be explained as Sharon's wholly overthought tactics. He applied the same kind of tactics during the Second Intifada - even after the terrible terrorist act in the Dolfinarium in 2001, Sharon has not led the army directly into Gaza. He waited with patience for all the world to understand, that Israel cannot co-exist with terror, and this was the reason that wide military operation began only after the terrorist act during the Passover of 2002 in Park Hotel in Netaniya. Only then, Israel overwhelmed terror from Gaza.

It is difficult to say what would Sharon do, after Hamas victory in elections and the capture of Gilad Shalit, had he not fallen ill in January 2006. One can be sure that in contrast to former Prime Minister Ehud Olmert and former Defense Minister Amir Peretz, who were drawn into the Second Lebanese War, he would attack Gaza first and foremost.

It's easy to criticize Sharon from Princeton, but one should remember that here in Israel, Sharon is seen as statesman and strategist of a very high standing. My personal belief is that without him Israel would not transform into a modern regional superpower. 

ליחצו כאן על מנת לקרוא את המאמר המקורי בג'רוזלם פוסט.