תשובתי למסע הצלב שמנהל ירון לונדון נגד העולים מרוסיה ואתיופיה

אנשים רבים פנו אלי בשבוע האחרון לאחר שחשו נפגעים מהמאמר שנכתב על ידי ירון לונדון בטור הדעות של ידיעות אחרונות, תחת הכותרת "מהגרים לבנים, מהגרים שחורים". באופן אישי היייתי נמנעת מלהגיב לדבריו הנוקבים של לונדון משום שהבנתי כבר לפני שנים רבות שהאדם הזה "סימן" את העלייה של שנות ה- 90 כאויב ואיום על החברה הישראלית הישנה והטובה. עם זאת, קיבלתי מבול של פניות מאנשים רבים בדרישה "להיכנס בו" וללמד אותו לקח, משום שנמאס להם ממנו ומהדעות האנטי-ציוניות שלו.
אז על מה בעצם כל הסערה? במאמרו, לונדון מתקשה למצוא הבדלים רבים בין העולים שהגיעו ארצה בשנות ה- 90 לבין גל המסתננים שמציף את מדינת ישראל בחמש השנים האחרונות. לונדון מכנה את העולים "מהגרים לבנים", מציין שרובם הגיעו לכאן משיקולים כלכליים גרידא ושכל קשר ביניהם לבין ערכי העם היהודי מקרי בהחלט.

כתבה זו איננה סתם כתבה מגמתית ומוטה, אלא כתבה אשר נוטף ממנה ריח של שקר גס ומסריח אשר מהולה בו תערובת של התנשאות קולוניאליסטית ובורות פרובינציאלית שמאפיינת גורמים מסוימים אשר מגדירים את עצמם משום מה, כ"אליטות ומלח הארץ"... וזה עוד בלשון המעטה!
מיליון וחצי עולים שהגיעו מברית המועצות ואתיופיה בעשרים השנים האחרונות הגיעו לכאן לפי חוק השבות. ההשוואה בינם לבין המסתננים פשוט מקוממת ומהווה זלזול בחוק יסוד של המדינה וכמובן זלזול באינטלגנציה של הקוראים. מרבית העולים שהגיעו ואשר משתייכים למעמד הבינוני והבינוני גבוה הגיעו לכאן משיקולים לאומיים כדי להצטרף לעמם במולדתם. הטענה כי שיקולים כלכליים הם אלו שהניעו אוכלוסיה בעלת ממוצע של יותר מ- 15 שנות השכלה הינו טענה שלא ראויה אפילו לטוקבקיסט מצוי. אנשים שהחליטו לעזוב ממעצמת על למדינה שכל שני וחמישי נאבקת על קיומה אינם עונים על ההגדרה של "מהגרים כלכליים".

בתמונה: מהגר כלכלי טיפוסי

ולכתוב שלא סבלנו מאנטישמיות? מהם מקורות המידע מהם אתה ניזון, מר לונדון? עיתון פראבדה? 
כל חיי בברית המועצות נאלצתי להתמודד עם תקרת זכוכית, ולא ובגלל שהייתי אישה אלא בגלל שהייתי יהודיה. הגברים סבלו אף יותר מהאנטישמיות הממסדית. בצבא הסובייטי התעללו בחיילים יהודים, ומקומות עבודה רבים פשוט היו סגורים בפנינו. שלא לדבר על היחס העוין שקיבלנו כל פעם שמדינת ישראל יצאה למלחמה. היינו פשוט בני ערובה בגלל המצב במזרח התיכון. אני מודה - צריך להיות בן אדם מאוד מוכשר כדי להצליח לפספס כל כך בגדול בהבנת והכרת ההיסטוריה של יהודי ברית המועצות ואתיופיה.

ומי סיפר לך שהעולים הלא יהודיים אינם מעוניינים בגיור?
האתיופים - כולם יהודים. בני הפלשמורה גם כן מתגיירים באופן מוחלט. ואילו המכשול שעומד בפני גיורם של רבים מעולי חבר העמים הוא הממסד האורתודוקסי שמציב דרישות מגוכחות ולא מציאותיות שלא מאפשרות לאנשים במאה ה- 21 לבצע תהליך גיור. מזל שיש את הצבא שמאפשר תהליך גיור ידידותי (בזכות חקיקה של מפלגת ישראל בעלייה ז"ל) שבמסגרתו גוירו עשרות אלפי עולים מחבר העמים בשנים האחרונות. והם, בניגוד למהגרי העבודה הכה חביבים עליך, משרתים בצבא ומגינים גם על אנשים כמוך, שאינם מסוגלים להוקיר תודה בגלל אטימות ובורות.

צעיר, אמיץ, נחוש וחרוץ. ח"כ שלמה מולה, בן העדה האתיופית שמוצאת בעיניך קצת פחות ממסתננים.

בוא אני אגיד לך למה באמת אתה לא מרוצה...
אתה מורגל לכוח עבודה זול שמנקה לך את הבית, מאכיל אותך, שוטף לך את הכלים ומשגיח על הילדים וההורים שלך. לא מפריע לך שאתה גוזל מקומות עבודה מישראלים (ביניהם עולים רבים) שמוכנים לעבוד בעבודות כאלה, כי אתה יודע שתצטרך לשלם להם יותר ולקיים את חוקי העבודה של המדינה. אתה רוצה לחיות כמו ברון בדרום אפריקה אך אתה שוכח איך נגמר שלטון הלבנים ואיפה האדונים האלה נמצאים עכשיו (רמז: עמוק מתחת לאדמה עם גרון משוסף או במדינות אחרות, לאחר שברחו באימה מדרום אפריקה).
אני אעשה כל שביכולתי כדי לסכל את הגחמות הקולוניאליסטיות שלך. ושלא תעז להשפיל עדות שלמות ולהטיל רפש במפעל הציוני. מה שאנשים כדוגמתך עוללו לעדות המזרח בשנות ה- 50 וה- 60 לא יתאפשר לך שוב כי אנחנו לא נשתוק ונדאג להשיב לך מנה אחת אפיים.

האם הישועה תבוא מסרי לנקה?

על אף שרשמית הכנסת נמצאת בפגרת קיץ, העבודה הפרלמנטרית לא נפסקת ולו לרגע. היום הייתי בשלוש ישיבות בשתי ועדות שונות: ועדת ביקורת המדינה בראשות רוני בר און, וועדת החינוך בראשות אלכס מילר. בשתי ישיבות אף נשאתי דברים, משום שהנושאים בהן שהועלו בישיבות נמצאים באופן קבוע באג'נדה שלי.

בועדת ביקורת המדינה שמעתי כעס רב מצדם של קבלני בניין  ומצד איגוד לשכות המסחר, על כך שהממשלה מתערבת בתחום שהיא לא מבינה בו כאשר היא שולחת נציגים מטעמה לאתר ולגייס ובדי בניין בסרי לנקה. זאת בעוד שהקבלנים מעדיפים בהרבה עובדים מקצועיים מסין, רומניה ובולגריה. הקבלנים אף העלו דרישה מהממשלה על כך שתחתום על הסכמים בילטראליים עם אותן מדינות כדי למנוע את ניצולם של העובדים הזרים גם במדינות המקור וגם בישראל. אציין בחצי צחוק-חצי רצינות שאחרי הסיפור עם שרה נתניהו והעובדת מנפאל אני כבר לא מופתעת מהעדיפויות הגיאוגרפיות של ממשלת ישראל. אולם מה שהכי הפתיע אותי הוא שנציג הממשלה בנושא איתור העובדים לבנייה היה בכלל בן אדם שבא מתחום החקלאות ואין לו שום מושג בנוגע לבנייה.

בנאומי בועדה שבתי והדגשתי את הבעייתיות של העובדים הזרים והבאתי כדוגמה את המהומות שהתרחשו בצרפת ובבריטניה. כנראה שהמושג "עבודה עברית" ידוע רק לעולים ולא לילידי הארץ, לצערי הרב. בועדה גם הבנתי מדוע יש מחסור בעובדי בניין ישראלים: על מנת למנוע תחרות וטענות מצד כוח אדם מקומי, בעשור האחרון פשוט סגרו את כל בתי הספר למקצועות הבנייה. וכך בעצם נשארנו בלי עובדים מקומיים.

בתמונה: מועמדות פונטציאליות לעבודה בבניין בארץ הקודש

לאחר מכן, השתתפתי בישיבה של ועדת החינוך והרוחות בה היו סוערות מאוד. על ראש הפרק עמד הניסיון של עיריית פתח תקווה לסגור את בית הספר היסודי גורדון בטענה שזה בית ספר המשמש כגטו רוסי – מהבחינה שרוב התלמידים והמורים בו הם ממוצא רוסי. כמובן שהטענות מצד העירייה הוצגו באופן מעוות ואפילו שקרי. מה שהכי לא מובן לי הוא כיצד ניתן לכנות בית ספר בו לומדים ילדים שנולדו בארץ כ"גטו", ומה מבדיל בינם לבין ילדים "ישראלים". מנכ"ל משרד החינוך אמר שבית הספר מתבלט בתוצאות המבחנים במתמטיקה, כך שטענות שהעירייה העלתה על כך שהבית הספר חלש אינן במקום ואינן נכונות. בנוסף, קיבלתי מספר מכתבים מהורים לילדים בבית הספר בהם ביקשו למנוע את ניסיונות העירייה לא לפתוח את כיתה א' במטרה "לייבש" את בית הספר.

לאחר שהקשבתי לטענות כל הצדדים, ביניהם גם שר החינוך גדעון סער, הגעתי למסקנה שצריך לבדוק אם מאחורי הכוונה לסגור את בית הספר עומד רצון של העירייה להעביר את בניין בית הספר (שתואר כמבנה שאיכות בנייתו מעולה) לידיהם של אינטרסנטים אחרים. אני רוצה להזכיר שהסיפור מאחורי הניסיון לסגור את בית הספר החילוני "שפות ותרבויות" בבית שמש היה שהחרדים בעיר רצו לחטוף את המבנה לעצמם (וכל זה בתמיכת ראש העיר). אני חוששת שגם כאן מדובר בסיפור דומה.

את היום הסוער חתמתי בביקור מעודד בבית קדימה באשדוד, שם נפגשתי עם פעילי קדימה ועם ראש הסניף ותכננו את עבודתנו העתידית במגזר הרוסי (העלתי תמונה מהמפגש לפייסבוק שלי).

מדוע הרוסים אינם משתתפים במחאת האוהלים?

בימים האחרונים פונים אלי יותר ויותר אנשים עם השאלה הזו. זה גרם לי לחשוב ולשאול את עצמי ואת סביבתי מהי אכן הסיבה לכך. קראתי גם את מה שנכתב בעיתונות בשפה הרוסית, והגעתי לתשובה שברצוני לשתף אתכם בה.

קודם כל, זה לא מדויק – הרוסים לא מדירים את רגליהם באופן מוחלט, ולראייה – מוביל מאבק הרופאים הינו ד"ר ליאוניד אידלמן. בנוסף, יוצא לי לראות על מסך הטלוויזיה לא מעט אנשים מהקהילה אשר נותנים ראיונות לתקשורת. ב- 3 לאוגוסט, הוזמנו אני, ציפי לבני ונינו אביסדזה להשתתף בהפגנה שליד הכנסת של ארגון "חזית הכבוד" שמייצג את הפנסיונרים העולים.

עם זאת, אכן לא רואים ייצוג הולם של המגזר הרוסי בהפגנות השונות. באופן כללי אפשר להגיד שהציבור לא הלך להשתתף במחאה. יש לכך מספר סיבות  -

אחת הסיבות העיקריות שאני שומעת, היא שההפגנות הינן של מעמד הביניים – כאשר חלק נכבד ממגזר העולים נמנה על מעמד נמוך יותר, שסובל מבעיות קשות פי כמה ולא מבין מדוע לא מוחים על המצוקות שלו. כך, יותר מ- 50 אלף אנשים אינם מסוגלים לקבל דיור ציבורי אשר לו הם זכאים לפי כל הקריטריונים (גיל, קצבת זקנה עם השלמת הכנסה). אותם אנשים חיים מתחת לקו העוני בשל עליית מחירי הדיור, המזון, החשמל, מים ועוד.

סיבה שנייה הינה שהעולים אינם מבינים מדוע רק עכשיו התעורר הציבור, כאשר ברור לכולם שכבר ממזמן המדיניות הכלכלית והחברתית של כמעט כל הממשלות שהיו בעשרים השנים האחרונות הינה מדיניות שלא עושה צדק עם אנשים אשר שירתו בצבא, עובדים קשה ומשלמים מסים.

דבר שלישי, אך לא פחות חשוב – הסיסמה "העם דורש צדק חברתי" מעלה בקרב לא מעט אנשים תחושות דז'ה-וו מהעבר הלא כל כך רחוק של ברית המועצות – עבר שהעולים ביקשו לברוח ממנו. הציבור הרוסי היה מעדיף לשמוע סיסמה בנוסח "מי שלא עובד – לא אוכל" וכן "שוויון בנטל". כמו כן, העיתונות הרוסית מעלה לא מעט תהיות באשר לזהותם של האנשים אשר מובילים ומממנים את המאבק הזה - כמו הקרן החדשה או התורם האמריקאי שקשור לעסקות הנדל"ן של אולמרט. מיותר לציין ששמות כאלו לא מאוד פופולאריים ברחוב הרוסי, וללא ספק גורמים ללא מעט אנשים להרמת גבה.

על אף כל הסיבות אשר ציינתי – העולים כן מסכימים עם הדרישות להוזלת הדיור והקלת הנטל על האוכלוסיה העובדת ומשלמת המסים. אבל – לעולים לא פחות חשוב המצב של מערכת החוק והסדר במדינת ישראל (נושאים כגון חזקת חפות, השכלתם של שופטים) , האיכות של השלטון המקומי ושירותי הרווחה אשר לא פעם פוגעים במשפחות העולים על ידי הוצאת ילדיהם מהבית ללא סיבה מוצדקת. כמו כן, לציבור העולים חשוב מאוד נושא התמיכה של המדינה בעסקים הקטנים, וכן סגירת חברות כוח האדם. 

חוץ מזה – העולים אינם מסוגלים להבין את ההתנגדות העיקשת של מובילי המאבק לח"כים חברתיים שבאים מכל הקשת הפוליטית על מנת להזדהות ולהציע פתרונות. קיים רושם שהציבור של המפגינים הדיר את רגליו מהקלפיות למשך שנים לא מעטות, ולכן לא מכיר ולא רוצה להכיר את הח"כים אשר נלחמו לא מעט שנים למען אותו צדק חברתי שלשמו כולם התכנסו. אציין כדוגמה את ההצלחה של הח"כים החברתיים, שהביאו לסגירתה של תוכנית ויסקונסין בשנת 2010, לאחר חמש שנות מאבק נגד ממשלות אולמרט ונתניהו – במאבק השתתפו ח"כים מהמפלגות השונות – החל מחיים כץ מהליכוד וכלה בדב חנין מחד"ש.

אני באופן אישי בטוחה שלאחר ההפגנות ההמוניות, המדיניות הכלכלית-חברתית כבר לא תחזור להיות מה שהייתה פעם, ושתשתנה לטובה – יותר מסים ישירים ופחות מסים עקיפים, שינוי במדיניות הדיור והנדל"ן, יותר מעונות לסטודנטים והוזלת מעוני היום והצהרונים – ולא רק עבור החרדים. או אז, אני מקווה, אלה שבאו יחד איתי למדינת ישראל יאמינו בכוחה של המחאה במדינת דמוקרטית. 

"מרגישים כמו בבית" - האמת על העלייה הרוסית

אפשר לברך את הציבור הישראלי - עשרים שנה לאחר גל העלייה של שנות התשעים מברית המועצות, הציבור הבין כי 84 אחוז מהעולים מרגישים בישראל כמו בבית – זאת על פי מחקר שנערך באוניברסיטת חיפה על ידי פרופ' מאג'ד אלחאג'. אזכיר כי בעשרים השנה האחרונות, רוב הפרסומים כתבו כי העולים הגיעו למדינת ישראל בשל מצוקה כלכלית בארץ מוצאם, ומשום כך הם אינם עולים, אלא מהגרים כלכליים. אוסיף ואומר, כי היו אף פרסומים, כולל אחד של ירון לונדון, שהגדילו לעשות וטענו כי אין הבדל רב בין העולים לבין העובדים הזרים. השיא היה כאשר אברהם בורג, בזמנו יושב ראש הכנסת, הציע לאחד שתי ועדות – ועדת עלייה וקליטה עם ועדת עובדים זרים! נדרשו זמן ומאמץ רבים על מנת לעצור את האיוולת הזאת. כתבתי בספרי "אי נוחות ציוויליזציונית: יהודי ברית המועצות במדינת ישראל", כי לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל, העמידו בספק את רצונם של יהודים ובני משפחותיהם לגור במולדתם.

אני מסכימה גם עם טענתו השנייה של הפרופסור, על כך שהעולים מהווים מגזר בפני עצמו, שכן הם לא נמנים לא על האשכנזים ולא על המזרחים. הטענה שאני מעלה היא כי דבר זה לא קרה מרצונם החופשי, אלא מכורח הנסיבות של המציאות הישראלית, שלא האשכנזים ולא המזרחים ראו בעולים כחלק מהם. זהו בידול שאינו מרצון, כפי שנטען על ידי "מומחים" שונים. על העלייה מרוסיה נכתבו עשרות עמודים של מחקרים סוציולוגיים, אשר המרחק בינם לבין המציאות גדול. על אף כל זאת, אאלץ להרגיע את הרוחות המתלהטות ולהדגיש שניתן להבחין בשטח במגמה ברורה של השתלבות של אוכלוסיית העולים, לא רק במקומות מובנים מאליהם כגון הצבא, ההיי-טק, המגזר הרפואי ומערכת החינוך – אלא גם מגמה הולכת וגדלה של זוגות מעורבים (במרכאות כפולות ומכופלות כמובן) – בין אם עם מזרחים או אשכנזים. אני עדה לכך בחתונות, וכן מהתבוננות על סביבתי הקרובה.

יש גם אמת בכך שלפי המחקר, רק ארבעה אחוזים מוכנים להתחתן עם ערבים ומוסלמים, ושרק שבעה אחוזים מוכנים לגור בשכנות עמם. אכן, בשנים הראשונות של העלייה היו נישואים בין רוסים וערבים, כפי היה נהוג בארצות המוצא – שם הם נהגו להתחתן עם אזרים, קזחים, אוזבקים וכיו"ב. הנקודה שאני מנסה להראות כאן, היא שיהודי רוסיה מעולם לא היו גזענים, והתייחסו בכבוד לאלה שנהגו עמם בכבוד. ללא ספק, האינתיפאדה השנייה ומלחמת לבנון השנייה, הכו חזק מאוד בתדמיתם של ערביי ישראל בעיני העולים, אך אין זה אומר שלא קיימת אפשרות לשיפור המצב אם הצד השני ינהג באופן שמעיד על כוונותיו הטובות והזדהותו עם מדינת ישראל והעם היהודי.

אני כן אאלץ להסתייג מהטענה ששבה ועולה, שהעולים בארץ הם ימנים. אכן, העולים הגיעו למדינה מסיבות לאומיות, אך זה בפני עצמו לא מעיד על ימניות. כאנשים משכילים ושונאי שטיפת מוח אידאולוגית, העולים מתייחסים לסכסוך הישראלי-ערבי באופן פרגמטי ורציונלי, וכאשר הם רואים שבעשרים השנים האחרונות, לאחר כל היוזמות הישראליות כמו הסכמי אוסלו, ההתנתקות, ועידת אנאפוליס ועוד, אין שום היענות מהצד השני – אז הם נשארים סקפטיים ולא משלים את עצמם בחזיונות אוטופיים על מזרח תיכון חדש ושלום אזורי שיבוא לאחר "ויתורים כואבים". העולים אינם מחזיקים ביחס מיוחד כלפי שטחים כאלה ואחרים, אלא מאמינים בפתרון הוגן, רציונלי ודו צדדי. למי שחושש מ"הימין הרוסי", אני מציעה לו שירגע – העולים מצביעים לקדימה, ליכוד וישראל ביתנו (כמו כלל הציבור), ולא למפלגות כמו האיחוד הלאומי, וכמעט לא נוכחים בהפגנות של הגרעין הקשה של הימין.

אחתום את דבריי בהמלצה שתקפה לכל תחומי החיים – סבלנות! הזמן והסביבה יעשו את שלהם, התהליכים כבר בולטים בשטח והמגמה ברורה.