יום שבת, 24 בספטמבר 2011

ומה אריק היה אומר?

בחודשים האחרונים הלך וגבר החשש בקרב הישראלים לגבי מה יביא עמו חודש ספטמבר המקולל. פתאום הנושא הכי לוהט היה כיצד ניתן להשיג רוב בעצרת הביטחון של האו"ם, ולדעתי בשבוע האחרון רוב הישראלים גילו שיש מדינה נוספת שהם לא הכירו באפריקה (ובמדור ההומוריסטי של ידיעות אחרונות אף צוין שהישראלים שמחו לשמוע שיש עוד מדינה שאפשר לכתוב באות ג' במשחק "ארץ עיר"), העיתונאים והתקשורת עטו על הנושא כמו נשרים רעבים וכתבו אינספור מאמרים ודעות על הנושא. ביום שישי האחרון המתח הגיע לשיאו כאשר שני המנהיגים - ביבי ואבו-מאזן - נאמו מול עצרת האו"ם, ונראה היה שכל העולם צופה ברגע היסטורי. ביום שלמחרת, המאמץ הציבורי מתרכז בניסיון להחליט מי נאם טוב יותר, מי זכה ליותר מחיאות כפיים, אל אילו קהלים הנאומים היו מופנים ומי באופן כללי ניצח או הפסיד בדו קרב הזה. לעניות דעתי אף אחד מהצדדים לא ניצח.
"מקווה שנר האמת יאיר, ולו לדקות ספורות" (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)
בין שני הנאומים לא היו יותר מדי קווי דמיון. בעוד שנאום אחד עסק בדה-לגיטימציה של מדינת ישראל ובמוטיבים שאנו כה רגילים לשמוע - על כיצד גירשו את הערבים מאדמתם וכיצד אנו משסים את כלבי הכיבוש בפלסטינים האומללים. בקיצור נאום שכולו חצאי אמיתות במקרה הטוב, והסתה פראית במקרה הרע. לעומת זאת, נאומו של ביבי היה נאום ענייני, אינטלגנטי ומבוסס על עובדות ואמיתות היסטוריות וארכיאולוגיות. כמה חבל שבאו"ם השכל הישר לא תמיד עובד וסיפורים על החותמת של נתניהו המקראי אולי הרשימו מאוד אותנו (ואולי גם נוצרים אדוקים), אך קשה לי להאמין שזה הרשים יותר מדי אנשים באולם. עם זאת, במאפיין אחד הנאומים דווקא היו מאוד דומים - שני הנואמים פנו אל הקהל שלהם ושל בני בריתם, ולצערי שוב אאלץ להשתמש בקלישאה הלעוסה ש"הם שכנעו את המשוכנעים מלכתחילה" כי אין יותר טובה לתיאור ה"ברוך" המדיני שאנו מתבוססים בו.
לדעתי יהיה חכם אם אבו-מאזן ילך עכשיו לבחירות משום שהנאום הזה קנה לו תמיכה רבה, ואילו העתיד אינו צופן עבורו בשורות טובות. באשר לנאומו של נתניהו, נשאלת השאלה האם היה כדאי לנקוט בקו המנסה להטיף מוסר וללמד היסטוריה את יושבי האולם, אף על פי שדבריו היו נכונים. כל חובב פסיכולוגיה בגרוש מבין שכאשר פונים לקהל מסוים ומתחילים בהאשמות, סביר להניח שאותו הקהל יסתום את אוזניו ויעשה "דווקא". לסיכום, אף אחד מהצדדים לא הציע פתרון שיוציא אותנו מהמבוי הסתום בו אנו נמצאים מזה שנתיים וחצי, מאז שהוקמה הקואליציה הנוכחית במקום קואליציית קדימה שבטוח לא הייתה מביאה אותנו לשפל המדיני הנוכחי - כמו שאמרה באולפן שישי, ובצדק רב, ציפי לבני.
כל זה מביא אותי להיזכר בנאום שקראתי לפני כשש שנים, גם כן בעצרת הכללית של האו"ם, אותו נשא רה"מ לשעבר אריאל שרון לרגל 60 שנה להיווסדו של האו"ם. לטעמי נתניהו שגה בכך שלא הזכיר את שרון בנאומו, וחבל שלא ציטט את הדברים שנאמרו מעל אותה הבמה במהלך הנאום ההוא, ואני מצטטת: "השבוע יצא אחרון החיילים מרצועת עזה והסתיים הממשל הצבאי באזור. ישראל הוכיחה שהיא מוכנה לעשות ויתורים כואבים למען פתרון הסכסוך. ההחלטה על ההתנתקות היתה קשה לי מאוד והיא כרוכה מבחינתי במחיר אישי לא מבוטל. אולם ההכרה המוחלטת כי זוהי הדרך הנכונה עבור עם ישראל היא שהדריכה את צעדי. החברה הישראלית עוברת משבר קשה כתוצאה מההתנתקות והיא זקוקה כעת לאיחוי הקרעים. עתה, תורם של הפלסטינים להוכיח את רצונם בשלום. סיום השליטה והאחריות של ישראל ברצועת עזה מאפשר כעת לפסטינים, אם ירצו בכך, לפתח את כלכלתם ולבנות חברה שוחרת שלום, מפותחת וחופשית המושתתת על חוק וסדר, שקיפות ודמוקרטיה. המבחן החשוב ביותר שבו תעמוד הנהגת הפלסטינים הוא התחייבותה לשים קץ לטרור, לסיים את משטר האנרכיה של הכנופיות החמושות ולסיים את ההסתה נגד ישראל." על בסיס הנאום הזה נתניהו יכול היה לציין כי שש השנים האחרונות הוכיחו שגבולות 67 ונושא ההתנחלויות אינם שורש הסכסוך שלנו עם הפלסטינים. הפלסטינים הוכיחו כי הויתורים הכואבים והמחיר האישי שמנהיגים כמותו משלמים אינם מביאים לתוצאות הרצויות, וכי הדרך היחידה להגיע לפתרון היא באמצעות משא ומתן ישיר, אחראי ורציני. זה היה משאיר רושם חזק יותר מאזכורו של הרבי מלובביץ' והדברים שהוא אמר לביבי, עם כל הכבוד הראוי שיש לי לחב"ד.
אבו-מאזן מנופף בפנייה לאו"ם (צילום: EPA)
הקוורטט כמובן מיהר ופירסם תוכנית שתביא להסכם בתוך שנה, אך אני בספק אם מי מהצדדים מאמין שיש בכך תועלת ונראה שהעניין כמעט אבוד מראש. אני סבורה שיותר יועיל אם בשני הצדדים תתחלף ההנהגה ויעמדו בראשה אנשים שמוכנים לשים את הדברים על השולחן ולהגיע לפשרה בנושאים השונים. הסכנה הכי גדולה היא שנהיה במצב של קפאון ואכזבה, כי כידוע משם הדרך לאינתיפאדה קצרה ביותר ואף אחד לא רוצה לשוב למחוזות הללו.
ובסטייה חדה מהנושא, אני שואלת את עצמי אם לא היה ניתן להביא לאולפנים אורחים ומוחים קצת יותר מלומדים כדי לא לשמוע איך מגישה מסוימת אומרת מתייחסת בביטול לדברים שנשא ראש ממשלת ארמניה לפני נאומו של אבו-מאזן, בטענה שדבריו אינם חשובים (ואני דווקא חשבתי שהארמנים דווקא מאוד רלוונטיים לאור המשבר שלנו ושל קפריסין עם טורקיה). כמו כן צרם לי לשמוע מפי אחד הפרשנים שבוסניה הרצגובינה היא בת חסות של רוסיה. כנראה שבמהלך הקונפליקט ביוגולסלביה בשנות ה- 90, אותו פרשן היה כנראה עסוק במשהו אחר ולא הבין שרוסיה דווקא הייתה בצד של סרביה, שנלחמה נגד אותה בוסניה הרצגובינה. 

אין תגובות:

פרסום תגובה