מלחמות הריטלין - הסאגה נמשכת

כידוע לכם, אני נלחמת יחד עם הציבור הרחב במגמה המסוכנת והשלילית של להכריח ילדים להשתמש בריטלין. הושגה התקדמות בנושא בזכוץ צעדיו של שר החינוך גדעון סער שאסר על מורים לדרוש שילדים יקחו ריטלין. כעת אני רוצה שפריבילגיה זו תישלל גם מהעובדים הסוציאליים אשר אף מאיימים בהוצאת ילדים מביתם במידה וההורים יסרבו. אני מצרפת לעיונכם את נוסח הפנייה.

‏‏‏25 ספטמבר, 2011

‏                                                                                      ‏כ"ו אלול, תשע"א

לכבוד                                                      

השר משה כחלון                                         

משרד הרווחה והשירותים החברתיים                                                                                                                                                                

ירושלים                                                                

         

          הנדון: איסור להכריח הורים לתת את ריטלין לילדיהם

          לפני כמה ימים פרסם משרד החינוך (בהנחיית שר החינוך גדעון סער ומנכ"ל משרד החינוך ד"ר שמשון שושני) חוזר מנכ"ל בנושא הנ"ל. חוזר אוסר על מורים ומנהלי בתי הספר בכל הרמות להכריח את הורים לתת ריטלין לילדיהם. בין היתר אסור להתנות את הישארותו/ה של תלמיד/ה מסוים/ת בבית ספר בכך שהורים יתנו לו/ה ריטלין.

          כידוע לך אני עוסקת במשך שנים רבות בנושא הוצאת ילדים ממשפחות נורמטיביות בניגוד לדעתם ולעמדתם של ההורים. במשך השנים הללו למדתי שבערך בשליש מהמקרים בהם ממליצים שירותי הרווחה להוציא ילדים מן הבית ולהעבירם למסגרות חוץ ביתיות בניגוד לעמדתם של ההורים, הם גם דורשים שהילד/ה יקבל/תקבל ריטלין. הדרישה לתת לילד/ה ריטלין כתנאי להישארותו/ה בבית מופיע לעתים קרובות בחוות דעת המוגשות על ידי העובדים הסוציאליים לוועדות החלטה ולבתי המשפט, בהם נדונה השאילה: האם להשאירו/ה בבית או להעביר למסגרת חוץ ביתית. שירותי הרווחה משתמשים בסירוב ההורים לתת ריטלין לילד/ה כסיבה (או אחת הסיבות) לבקש מבית המשפט להכריז על הילד כ"קטין נזקק" או כ"קטין בסיכון" במטרה להוציאו מהבית ולהעבירו למסגרת חוץ ביתית.  

          לכן אני פונה אליך בבקשה ללכת בעקבות משרד החינוך ולפרסם חוזר שעל פיו יאסור על העובדים הסוציאליים לאיים על הורים להוציא את ילדיהם מהבית ולהעבירם למסגרות חוץ ביתיות אם לא יסכימו לתת ריטלין לילדיהם.        

 

  

                                                               בברכה,

                                                     ד"ר מרינה סולודקין, ח"כ

ומה אריק היה אומר?

בחודשים האחרונים הלך וגבר החשש בקרב הישראלים לגבי מה יביא עמו חודש ספטמבר המקולל. פתאום הנושא הכי לוהט היה כיצד ניתן להשיג רוב בעצרת הביטחון של האו"ם, ולדעתי בשבוע האחרון רוב הישראלים גילו שיש מדינה נוספת שהם לא הכירו באפריקה (ובמדור ההומוריסטי של ידיעות אחרונות אף צוין שהישראלים שמחו לשמוע שיש עוד מדינה שאפשר לכתוב באות ג' במשחק "ארץ עיר"), העיתונאים והתקשורת עטו על הנושא כמו נשרים רעבים וכתבו אינספור מאמרים ודעות על הנושא. ביום שישי האחרון המתח הגיע לשיאו כאשר שני המנהיגים - ביבי ואבו-מאזן - נאמו מול עצרת האו"ם, ונראה היה שכל העולם צופה ברגע היסטורי. ביום שלמחרת, המאמץ הציבורי מתרכז בניסיון להחליט מי נאם טוב יותר, מי זכה ליותר מחיאות כפיים, אל אילו קהלים הנאומים היו מופנים ומי באופן כללי ניצח או הפסיד בדו קרב הזה. לעניות דעתי אף אחד מהצדדים לא ניצח.

בין שני הנאומים לא היו יותר מדי קווי דמיון. בעוד שנאום אחד עסק בדה-לגיטימציה של מדינת ישראל ובמוטיבים שאנו כה רגילים לשמוע - על כיצד גירשו את הערבים מאדמתם וכיצד אנו משסים את כלבי הכיבוש בפלסטינים האומללים. בקיצור נאום שכולו חצאי אמיתות במקרה הטוב, והסתה פראית במקרה הרע. לעומת זאת, נאומו של ביבי היה נאום ענייני, אינטלגנטי ומבוסס על עובדות ואמיתות היסטוריות וארכיאולוגיות. כמה חבל שבאו"ם השכל הישר לא תמיד עובד וסיפורים על החותמת של נתניהו המקראי אולי הרשימו מאוד אותנו (ואולי גם נוצרים אדוקים), אך קשה לי להאמין שזה הרשים יותר מדי אנשים באולם. עם זאת, במאפיין אחד הנאומים דווקא היו מאוד דומים - שני הנואמים פנו אל הקהל שלהם ושל בני בריתם, ולצערי שוב אאלץ להשתמש בקלישאה הלעוסה ש"הם שכנעו את המשוכנעים מלכתחילה" כי אין יותר טובה לתיאור ה"ברוך" המדיני שאנו מתבוססים בו.
לדעתי יהיה חכם אם אבו-מאזן ילך עכשיו לבחירות משום שהנאום הזה קנה לו תמיכה רבה, ואילו העתיד אינו צופן עבורו בשורות טובות. באשר לנאומו של נתניהו, נשאלת השאלה האם היה כדאי לנקוט בקו המנסה להטיף מוסר וללמד היסטוריה את יושבי האולם, אף על פי שדבריו היו נכונים. כל חובב פסיכולוגיה בגרוש מבין שכאשר פונים לקהל מסוים ומתחילים בהאשמות, סביר להניח שאותו הקהל יסתום את אוזניו ויעשה "דווקא". לסיכום, אף אחד מהצדדים לא הציע פתרון שיוציא אותנו מהמבוי הסתום בו אנו נמצאים מזה שנתיים וחצי, מאז שהוקמה הקואליציה הנוכחית במקום קואליציית קדימה שבטוח לא הייתה מביאה אותנו לשפל המדיני הנוכחי - כמו שאמרה באולפן שישי, ובצדק רב, ציפי לבני.
כל זה מביא אותי להיזכר בנאום שקראתי לפני כשש שנים, גם כן בעצרת הכללית של האו"ם, אותו נשא רה"מ לשעבר אריאל שרון לרגל 60 שנה להיווסדו של האו"ם. לטעמי נתניהו שגה בכך שלא הזכיר את שרון בנאומו, וחבל שלא ציטט את הדברים שנאמרו מעל אותה הבמה במהלך הנאום ההוא, ואני מצטטת: "השבוע יצא אחרון החיילים מרצועת עזה והסתיים הממשל הצבאי באזור. ישראל הוכיחה שהיא מוכנה לעשות ויתורים כואבים למען פתרון הסכסוך. ההחלטה על ההתנתקות היתה קשה לי מאוד והיא כרוכה מבחינתי במחיר אישי לא מבוטל. אולם ההכרה המוחלטת כי זוהי הדרך הנכונה עבור עם ישראל היא שהדריכה את צעדי. החברה הישראלית עוברת משבר קשה כתוצאה מההתנתקות והיא זקוקה כעת לאיחוי הקרעים. עתה, תורם של הפלסטינים להוכיח את רצונם בשלום. סיום השליטה והאחריות של ישראל ברצועת עזה מאפשר כעת לפסטינים, אם ירצו בכך, לפתח את כלכלתם ולבנות חברה שוחרת שלום, מפותחת וחופשית המושתתת על חוק וסדר, שקיפות ודמוקרטיה. המבחן החשוב ביותר שבו תעמוד הנהגת הפלסטינים הוא התחייבותה לשים קץ לטרור, לסיים את משטר האנרכיה של הכנופיות החמושות ולסיים את ההסתה נגד ישראל." על בסיס הנאום הזה נתניהו יכול היה לציין כי שש השנים האחרונות הוכיחו שגבולות 67 ונושא ההתנחלויות אינם שורש הסכסוך שלנו עם הפלסטינים. הפלסטינים הוכיחו כי הויתורים הכואבים והמחיר האישי שמנהיגים כמותו משלמים אינם מביאים לתוצאות הרצויות, וכי הדרך היחידה להגיע לפתרון היא באמצעות משא ומתן ישיר, אחראי ורציני. זה היה משאיר רושם חזק יותר מאזכורו של הרבי מלובביץ' והדברים שהוא אמר לביבי, עם כל הכבוד הראוי שיש לי לחב"ד.

הקוורטט כמובן מיהר ופירסם תוכנית שתביא להסכם בתוך שנה, אך אני בספק אם מי מהצדדים מאמין שיש בכך תועלת ונראה שהעניין כמעט אבוד מראש. אני סבורה שיותר יועיל אם בשני הצדדים תתחלף ההנהגה ויעמדו בראשה אנשים שמוכנים לשים את הדברים על השולחן ולהגיע לפשרה בנושאים השונים. הסכנה הכי גדולה היא שנהיה במצב של קפאון ואכזבה, כי כידוע משם הדרך לאינתיפאדה קצרה ביותר ואף אחד לא רוצה לשוב למחוזות הללו.
ובסטייה חדה מהנושא, אני שואלת את עצמי אם לא היה ניתן להביא לאולפנים אורחים ומוחים קצת יותר מלומדים כדי לא לשמוע איך מגישה מסוימת אומרת מתייחסת בביטול לדברים שנשא ראש ממשלת ארמניה לפני נאומו של אבו-מאזן, בטענה שדבריו אינם חשובים (ואני דווקא חשבתי שהארמנים דווקא מאוד רלוונטיים לאור המשבר שלנו ושל קפריסין עם טורקיה). כמו כן צרם לי לשמוע מפי אחד הפרשנים שבוסניה הרצגובינה היא בת חסות של רוסיה. כנראה שבמהלך הקונפליקט ביוגולסלביה בשנות ה- 90, אותו פרשן היה כנראה עסוק במשהו אחר ולא הבין שרוסיה דווקא הייתה בצד של סרביה, שנלחמה נגד אותה בוסניה הרצגובינה. 

פריימריז עכשיו?

מועצת קדימה התכנסה השבוע לדון במצב המדיני ולהרים כוסית לכבוד ראש השנה. הדיון, שאמור היה לעסוק במצב המדיני, התגלגל מהר מאוד והפך לדיון עם ביקורת חריפה על יושבת ראש המפלגה ציפי לבני וכלל קריאות מצד גורמים שונים להתפטרותה של לבני ולקיום פריימריז עכשיו. כמו כן, ממעקבי אחר הדיונים השונים בפורומי קדימה שנערכים בשטח ובאינטרנט, אי אפשר שלא לחוש בתחושת התסכול והאכזבה נוכח המצב של המפלגה ונוכח כשלונה במתן תגובה ראויה לאתגרי התקופה, כמו מחאת האוהלים. אני אקדים ואומר שאני נגד קיום פריימריז בתקופה הנוכחית ממספר סיבות, והן:
בראש ובראשונה, אי אפשר לקיים פריימריז שישתקו את המפלגה בתקופה כה רגישה וקריטית למדינת ישראל - כאשר באופק עלולה להיות אינתיפאדה שלישית, התלקחות אזורית או החרפה במשבר הכלכלי העולמי שתיתן את אותותיה על הכלכלה המקומית. כל אחד מהתרחישים הללו יחייב הקמת ממשלת חירום לאומית יחד עם מפלגת קדימה. כיצד אם כן תוכל המפלגה לסייע כאשר כולם יהיו עסוקים בהשמצות, סקרים וענייני פריימריז פנים מפלגתיים שבטח שלא יסייעו לקבלת החלטות נכונות מצד בכירי המפלגה. במצב כזה, קדימה תיתפס עם המכנסיים למטה וזה בפני עצמו יבטיח שלא נחזור לשלטון פעם נוספת כי זה יוכיח שאיננו בשלים לכך. 

אני אישית נאלצתי לעזוב את ישיבת המועצה בשלב שאחרי נאומה של רונית תירוש, ועל כן אינני יכולה להתייחס לדברים שנאמרו לאחר עזיבתי ואשר לא נכללו בדיווחים השונים בתקשורת. אני כן יכולה להתייחס לדברים ששמעתי, וזה מביא אותי לסיבה השנייה מדוע לדעתי אין לקיים פריימריז בתקופה הנוכחית. שמעתי את נאומה של לבני ובניגוד לאלו שמתחו ביקורת על המתווה שהציגה, אני דווקא חושבת שמדובר בפריצת דרך ובצעד משמעותי עבור האידאולוגיה שלנו כמפלגת מרכז לאומי. בתוכניתה, לבני התייחסה לשלוש דילמות מרכזיות בחברה הישראלית - המתחים של שלום מול ביטחון, כלכלה מול חברה ומדינה יהודית מול מדינה דמוקרטית. היא הדגישה בצדק שקדימה היא מפלגה שמאזנת בין שלום לביטחון, כלכלה וחברה ומדינות יהודית עם מדינה דמוקרטית ולא הולכת מנסה למצוא פתרון שהולך לקיצוניות פוליטית כזו או אחרת. זהו הרציונל מאחורי הקמתה של קדימה על ידי שרון וביסוסה בשש השנים האחרונות על המפה הפוליטית הישראלית. מזלה של קדימה שיש בה אנשים כמו שאול מופז, אבי דיכטר, גדעון עזרא, ישראל חסון ונוספים שמפתחים את המצע המדיני של קדימה והולכים באותו הכיוון יחד עם לבני. בשל כך, יש לנו מסר ברור, נכון ורלוונטי - וכאן אנחנו אלטרנטיבה מובהקת לגמגום המדיני והבידוד שממשלת ביבי וליברמן הכניסה אותנו אליו.

תמונה ממועצת קדימה האחרונה

בניגוד למצב הטוב של המצע המדיני שלנו, המצע הכלכלי-חברתי של המפלגה לוקה בחסר, בלשון המעטה. עם זאת, אינני סבורה שיש להאשים את לבני בהיעדר תגובה נכונה ומובהקת למחאה החברתית. כאן הבעיה טמונה לא בלבני, אלא באותם אנשים הרואים את עצמם כצמרת הכלכלית של המפלגה אך נכשלו כשלון צורם במתן תגובה ראויה - אף פורום לא התכנס לדון בנושאים הללו, לא שמענו שום תוכנית רצינית מצד המפלגה ואני כבר חוששת לעתיד לבוא - כיצד נוכל להגיב רשמית כמפלגה (ולא כיחידים) למסקנות של ועדת טרכטנברג וכן הועדה האלטרנטיבית של ספיבק ויונה? איזה אלטרנטיבות נוכל לתת להחלטות של ביבי ושטייניץ שיבואו לאחר מכן? כעת עלינו להתעשת כמפלגה ולדאוג להקמתם של פורומים וצוותי חשיבה כלכליים-חברתיים בהם ישבו חברי כנסת, ראשי ערים, חברי מועצות ומומחים לנושאים שונים - כפי שהיה בשנים האחרונות כשהתכנסו פורומים לדיון בנושאי גיור, נישואים אזרחיים, הגירה למדינת ישראל וכו'. שוב אני שואלת - איך פריימריז יעזור לנו בהקמה של פורומים כאלה? המפלגה תהיה משותקת ושום פורום לא יתכנס ואף מסקנה לא תתקבל דווקא בתקופה הרגישה ביותר מזה זמן רב.
הסיבה האחרונה, ולדעתי גם הכי משמעותית, היא סיבה שוהעלתה על ידי פעילי קדימה. ברצוני לשבח את פעילי המפלגה שלנו, שבניגוד לשאר המפלגות בהן הייתי בעבר, הבחנתי אצל אותם פעילים בכושר ניתוח עמוק, מחשבה ביקורתית ובונה, כושר ביטוי גבוה וראייה מפוכחת של המצב - גם אם הוא קשה ולא נעים. וכך, באחד מהפורומים האחרונים בהם השתתפתי, דווקא פעילים שלא משתייכים למחנה של לבני,אמרו את הדברים הבאים - המצב חמור, אך אין מספר 2 שיכול להוות אלטרנטיבה ללבני. 
לאור כל הסיבות הנ"ל, המסקנה המתבקשת הינה אחת ויחידה - פריימריז עכשיו מיותרים ומזיקים למפלגה ולמדינה. אף על פי כן, טוב שיש ביקורת כי זה מעיד על דמוקרטיה אמיתית במפלגה שלנו. כולי תקווה שהקריאות הללו ינערו ויעוררו את צמרת המפלגה ואת כל מנגנוניה - הרשמיים והלא רשמיים. ושהפריימריז יחכה עוד קצת... 

פנייתי ליושב ראש הועדה לביקורת המדינה רוני בר און בנושא חופש העיתונות

לאור האירועים האחרונים בערוץ 10 והמגמה הברורה של היחלשות חופש הביטוי וחופש העיתונות בישראל, מצאתי לנכון לפנות ליושב ראש הועדה לביקורת המדינה, חבר הכנסת רוני בר און, ולבקש ממנו לכנס ישיבת ועדה במהלך הפגרה, לאור החשיבות הרבה של הנושא. להלן נוסח הפנייה:

                                      ‏11 ספטמבר, 2011                                                                                                                     ‏                ‏          ‏ ‏י"ב אלול, תשע"א

לכבוד

חה"כ רוני בר-און

יו"ר הוועדה לענייני ביקורת המדינה

כ א ן

הנדון: הסכנה הנשקפת לחופש העיתונות והתקשורת האלקטרונית בישראל

          בתקופה האחרונה אנו עדים לתופעה מדאיגה של השתלטות הטייקונים מחו"ל על כלי התקשורת בישראל.

          השתלטות זאת מבוצעת על ידי הפצת חינמונים יומיים בתפוצה ארצית, כשבעליה של חינמון כזה מתכנן גם לרכוש ערוצי טלוויזיה ותחנות רדיו. ניסיונות השתלטות אלה כבר הובילו למשבר עמוק בערוץ 10, כשמנכ"ל הערוץ ובכירים נוספים נאלצו להתפטר בגלל הכתבה על אייל ההון שלדון אדלסון ששודרה בערוץ בחודש ינואר 2011. אדלסון דרש וקיבל התנצלות מערוץ 10. זוהי הוכחה לכך שהוא כבר משפיע במידה רבה על כלי התקשורת בישראל ויש לו אפשרות לכפות על כלי התקשורת: אילו כתבות לשדר ואילו כתבות לגנוז, מה מותר ומה אסור לשדר וכו'. וזה עוד לפני שהוא הספיק לממש את תוכניותיו לרכישת ערוץ טלוויזיה ו/או תחנת רדיו.

          אין ספק שפרשת ההתנצלות של ערוץ 10 אמורה להדליק נורה אדומה אצל כל אזרח שחופש העיתונות בישראל יקרה ללבו. חופש העיתונות, הן העיתונות הכתובה והן זו האלקטרונית נמצא בסכנה גדולה.

          לכן אני פונה אליך בבקשה לקיים דיון דחוף בנושא חשוב זה בוועדה לענייני ביקורת המדינה כבר במהלך פגרת הקיץ של הכנסת. 

                                                                   בברכה,

                                                                   ד"ר מרינה סולודקין, ח"כ

שלדון אדלסון מאיים לקבור את חופש העיתונות בישראל

אתמול והיום התעוררנו וגילינו שבערוץ 10 מתחולל משבר עמוק ושמנכ"ל הערוץ, ראודור בנזימן, התפטר ויחד עמו גם שורה של בכירים. סיבת המשבר הייתה כתבת פרופיל ששודרה בחודש ינואר השנה ועסקה במיליארדר היהודי שלדון אדלסון, בעל אימפריית הימורים בינלאומית וגם בעליו של החינמון "ישראל היום". לאור העובדה שראיינו אותי ארוכות לצורך הכנת הכתבה על אדלסון, וזאת על מנת שאתן הסבר על החוקים שהגשתי בנושא של הפצה בחינם של עיתון בתפוצה ארצית - תיקון לחוק פקודת העיתונות וקביעת מחיר מזערי לחינמון בעל תפוצה רחבה. 

מכל הדברים שאמרתי לצורך הכנת הכתבה, השאירו רק את הדברים ה"צמחוניים" ביותר שאמרתי - סימן לכך שהייתה צנזורה עצמית מאוד נוקשה. העובדה שאפילו על מה שכן הוכנס לכתבה אנשי ערוץ 10 נאלצו להתנצל, מעידה על כך שאנחנו נמצאים על המסלול המהיר לאבד את חופש הביטוי וחופש העיתונות במדינת ישראל!

מספר שבועות קודם לכן, פרסמתי בבלוג שלי טור בנושא הזה בדיוק. בטור ההוא התייחסתי להשלכות שיהיו בטווח הארוך לכך שאדלסון שולט ומשתלט על אמצעי תקשורת כמו ישראל היום ותחנות רדיו וטלוויזיה שבכוונתו לקנות. אך מסתבר שזה קרה הרבה יותר מהר - ראו מה מתחולל כעת בערוץ 10! 

איזה מזל שמועצת העיתונות בראשותה של שופטת העליון בדימוס דליה דורנר התעוררה. רק חבל שאז בזמנו, כאשר הגשתי את הצעות החוק שלי בנושאים אלו ממש, הם לא הצליחו לראות את הסכנה שנמצאת מעבר לאופק ולא תמכו בחוקים. 

אני מבטיחה להמשיך לעקוב אחר הנושא. במידה ואראה שהשימוע ברשות השנייה והדיון במועצת העיתונות לא יניבו דבר, אני מבטיחה לקחת את הנושא לועדת ביקורת המדינה בראשות רוני בר און בה אני חברה, ולדרוש דיון פגרה דחוף בנושא הסכנה הנשקפת לחופש העיתונות והתקשורת האלקטרונית במדינת ישראל בגלל ההשתלטות העוינת של טייקונים מחוץ לארץ. 

האם הישועה תבוא מסרי לנקה?

על אף שרשמית הכנסת נמצאת בפגרת קיץ, העבודה הפרלמנטרית לא נפסקת ולו לרגע. היום הייתי בשלוש ישיבות בשתי ועדות שונות: ועדת ביקורת המדינה בראשות רוני בר און, וועדת החינוך בראשות אלכס מילר. בשתי ישיבות אף נשאתי דברים, משום שהנושאים בהן שהועלו בישיבות נמצאים באופן קבוע באג'נדה שלי.

בועדת ביקורת המדינה שמעתי כעס רב מצדם של קבלני בניין  ומצד איגוד לשכות המסחר, על כך שהממשלה מתערבת בתחום שהיא לא מבינה בו כאשר היא שולחת נציגים מטעמה לאתר ולגייס ובדי בניין בסרי לנקה. זאת בעוד שהקבלנים מעדיפים בהרבה עובדים מקצועיים מסין, רומניה ובולגריה. הקבלנים אף העלו דרישה מהממשלה על כך שתחתום על הסכמים בילטראליים עם אותן מדינות כדי למנוע את ניצולם של העובדים הזרים גם במדינות המקור וגם בישראל. אציין בחצי צחוק-חצי רצינות שאחרי הסיפור עם שרה נתניהו והעובדת מנפאל אני כבר לא מופתעת מהעדיפויות הגיאוגרפיות של ממשלת ישראל. אולם מה שהכי הפתיע אותי הוא שנציג הממשלה בנושא איתור העובדים לבנייה היה בכלל בן אדם שבא מתחום החקלאות ואין לו שום מושג בנוגע לבנייה.

בנאומי בועדה שבתי והדגשתי את הבעייתיות של העובדים הזרים והבאתי כדוגמה את המהומות שהתרחשו בצרפת ובבריטניה. כנראה שהמושג "עבודה עברית" ידוע רק לעולים ולא לילידי הארץ, לצערי הרב. בועדה גם הבנתי מדוע יש מחסור בעובדי בניין ישראלים: על מנת למנוע תחרות וטענות מצד כוח אדם מקומי, בעשור האחרון פשוט סגרו את כל בתי הספר למקצועות הבנייה. וכך בעצם נשארנו בלי עובדים מקומיים.

בתמונה: מועמדות פונטציאליות לעבודה בבניין בארץ הקודש

לאחר מכן, השתתפתי בישיבה של ועדת החינוך והרוחות בה היו סוערות מאוד. על ראש הפרק עמד הניסיון של עיריית פתח תקווה לסגור את בית הספר היסודי גורדון בטענה שזה בית ספר המשמש כגטו רוסי – מהבחינה שרוב התלמידים והמורים בו הם ממוצא רוסי. כמובן שהטענות מצד העירייה הוצגו באופן מעוות ואפילו שקרי. מה שהכי לא מובן לי הוא כיצד ניתן לכנות בית ספר בו לומדים ילדים שנולדו בארץ כ"גטו", ומה מבדיל בינם לבין ילדים "ישראלים". מנכ"ל משרד החינוך אמר שבית הספר מתבלט בתוצאות המבחנים במתמטיקה, כך שטענות שהעירייה העלתה על כך שהבית הספר חלש אינן במקום ואינן נכונות. בנוסף, קיבלתי מספר מכתבים מהורים לילדים בבית הספר בהם ביקשו למנוע את ניסיונות העירייה לא לפתוח את כיתה א' במטרה "לייבש" את בית הספר.

לאחר שהקשבתי לטענות כל הצדדים, ביניהם גם שר החינוך גדעון סער, הגעתי למסקנה שצריך לבדוק אם מאחורי הכוונה לסגור את בית הספר עומד רצון של העירייה להעביר את בניין בית הספר (שתואר כמבנה שאיכות בנייתו מעולה) לידיהם של אינטרסנטים אחרים. אני רוצה להזכיר שהסיפור מאחורי הניסיון לסגור את בית הספר החילוני "שפות ותרבויות" בבית שמש היה שהחרדים בעיר רצו לחטוף את המבנה לעצמם (וכל זה בתמיכת ראש העיר). אני חוששת שגם כאן מדובר בסיפור דומה.

את היום הסוער חתמתי בביקור מעודד בבית קדימה באשדוד, שם נפגשתי עם פעילי קדימה ועם ראש הסניף ותכננו את עבודתנו העתידית במגזר הרוסי (העלתי תמונה מהמפגש לפייסבוק שלי).

תגובה לראיון עם המתרגמת נילי מירסקי במוסף "הארץ" בסוף השבוע

בסוף השבוע קראתי את הראיון שערך כתב מוסף "הארץ" קובי בן-שמחון עם חתנית פרס ישראל המתרגמת מרוסית נילי מירסקי. בריאיון תקפה מירסקי את קהילת יוצאי ברית המועצות בגל העלייה האחרון, וציינה כי נבואתה על כך שהעלייה הזו תהיה אסון למדינת ישראל, התממשה. לדבריה, יותר ממיליון אנשים אינם מחזיקים בהשקפות דמוקרטיות ובמקביל הם נשארו בולשביקים בתפיסת עולמם.
אין זו הפעם הראשונה שהגברת מירסקי מביעה את עמדתה לגבי העלייה הרוסית. היא כבר עשתה זאת בעבר לאחר שקיבלה את פרס ישראל בשנת 2008. אמירות אלו גובלות בהסתה נגד ציבור שלם של יותר ממיליון בני אדם, אשר משרתים נאמנה את המדינה בצבא, משלמים מסים ומחזקים את ישראל בכל התחומים.

מהריאיון נוצר לי הרושם שמירסקי שקועה עמוק במאה ה- 19, כמו יצירותיהם של הסופרים הרוסים דוסטויבסקי וגוגול (שדרך אגב היו אנטישמים, שזה מחזה נדיר בין הסופרים הרוסים הגדולים והופך את אהבתה אליהם לנושא תמוה ובעייתי בפני עצמו) אותם היא כה אוהבת לתרגם.

מירסקי. שקועה במאה ה- 19

אני מבקשת להזכיר שהרוסים לא מצביעים רק לליברמן, ממנו מירסקי פוחדת עד כדי כך שהיא מוכנה להתאבד אם הוא יהפוך לראש הממשלה. הרוסים מצביעים גם למפלגות ישראליות ציוניות כמו קדימה והליכוד. כמו כן כדאי להזכיר למירסקי שיותר ויותר ישראלים מצביעים לאותו ליברמן, כך שכדאי שתמצא לעצמה כתובת חדשה לבעיותיה - זה בטוח לא ציבור העולים מרוסיה.
כדי להבין טוב יותר מי הגיע מברית המועצות, אני מציעה לקרוא את יצירותיהם של סופרים רוסים יהודים כדוגמת וסילי גרוסמן, שהרומן שלו "חיים וגורל" מהווה ממשיך דרכו במאה ה-20 של "מלחמה ושלום" של טולטסוי. יש גם סופרים מפורסמים שהיו אוהבי יהודים ואפשר היה לתרגם גם אותם - ויקטור נקרסוב, בוריס ואסילייב והמשורר בוריס צ'יצ'יבבין. אולי כדאי גם שבמשרד התרבות ישימו לב שלישראל הגיעו בגל העלייה האחרון סופרים בעלי שם עולמי, כמו המשוררת אינה ליסננסקיי (חתנית פרס סולז'ניצין), גרגורי קנוביץ' - שכתב סדרת רומנים על השואה של יהודי ליטא, ואחרים.