יום ראשון, 17 ביולי 2011

סיקור הדיון שנערך בנושא המהפכות במזרח התיכון בכתב העת FOREIGN AFFAIRS

בגליונות 3 ו-4 של כתב העת החשוב, התפרסמו מעל ל- 10 כתבות על מה שהתרחש במזרח התיכון, כדי להבין מה באמת קרה - מדוע החוקרים לא יכלו לנבא או לצפות את מה שקרה, מה המשמעות ומה יהיה בעתיד.

עבורי כפוליטיקאית, בראש ובראשונה היה חשוב להבין כיצד הם לא יכלו לצפות ולהתריע על מה שעתיד לקרות, משום שכבר לפני 20 שנה התקיים דיון דומה, לגבי הסיבה שהחוקרים בתחום הסובייטולוגיה - תחום שנהנה מכספים רבים עקב המלחמה הקרה - לא היו מסוגלים לצפות את קריסתה של ברית המועצות.

כמו אז, כך גם היום - מאות אוניברסיטאות במערב מתמחות בחקר המזרח התיכון, אך מה שמתברר הוא שאותם גופים לא הצליחו להבין את החולשות העיקריות של המשטרים במזרח התיכון.

העניין, לפי דעתי, הוא במתודולוגיה של המחקר - כאשר מירב המאמצים מוקדשים לצבירת ידע אודות האליטות, ולא ניתנת תשומת לב מספקת למעמד הבינוני והנמוך באותם משטרים.

לפי דעתו של אחד החוקרים, אחת הסיבות לחוסר היכולת לצפות את אשר עתיד לבוא הינה האמונה העיוורת שהייתה קיימת באשר ליציבות המשטר בשל הקשר ההדוק עם האליטה הצבאית ושירותי הביטחון, וכן בשל שליטתה של המדינה בכלכלה (בין אם באמצעות פיקוח על המחירים, או העסקה במגזר הציבורי).

לפי דעתי, ההסבר הזה איננו הסבר מספק למה שהתרחש בתחום לימודי המזרח התיכון. לדעתי היה חסר ניתוח של המצב הכלכלי והחברתי של המעמדות הנמוכים במציאות שבה התחולל גם גידול דמוגרפי בקצב שעלה על היכולת לספק מזון, דיור ומקומות עבודה עבור הדורות הבאים. די אירוני שבהקשר הזה מאוד מתאים להשתמש בתאוריה של לנין לגבי סיטואציות שעלולות לגרום למהפכה - כאשר אלה שלמטה כבר לא רוצים (לציית לשלטון), ואלו שלמעלה לא מסוגלים (לשלוט).

מה שהוסיף לאי הבנת הסיטואציה הייתה התיאוריה הנאו-ליברלית. השיטות העיקריות של אותה תיאוריה הינן הפרטה, צמצום המגזר הציבורי וצמצום הפיקוח הממשלתי על מחירי המזון. ב- 2010, קרן המטבע הבינלאומית ציינה לחיוב דווקא את מצרים ותוניסיה כמדינות הכי מתקדמות מבחינת קצב התפתחותן הכלכלי. מה שהם לא הבינו הוא שמדובר בחרב פיפיות - בצעדים אלו ממש הם למעשה החמירו את המצב, שכן הממשלה איבדה את הכלים הכי יעילים שהיו לה בשביל לשלוט במצב בתקופה של משבר פיננסי עולמי ועלייה מתמשכת במחירי המזון.

תופעה נוספת ואחרונה שהפתיעה את העולם האקדמי הינה התפשטותו של המשבר בכל מדינות ערב. הגישה שהייתה רווחת היא שמדינות ערב שונות מאוד אחת מהשנייה, למשל סוריה לעומת תימן, אך למעשה מי שקורא את המפה הגאופוליטית במזרח התיכון, מבין שמדובר באומה ערבית אחת שנמצאת תחת וריאציות שונות של משטרים אוטוריטריים ולא מאוד דמוקרטיים, ושהאזרח הקטן מרגיש אותו הדבר במדינות השונות - ועל כן התסכול הוא אותו התסכול, ודרך ההתמודדות (כיכר תחריר, הפגנות בסוריה וכיו"ב) הינה אותה הדרך.

המסקנה המתבקשת עבור מי שחי בישראל, היא שעלינו להחזיק בנישה מחקרית משלנו, בהתבסס על הבנה יותר עמוקה וטובה יותר של מה שקורה בסביבתנו הקרובה, ולא ללכת שבי אחר תיאוריות ופרדיגמות, גם כאשר מדובר במכוני מחקר בעלי שם - משום שבמשבר הזה, כולם נתפסו על המכנסיים למטה.

אין תגובות:

פרסום תגובה